מחשבותי על הא ועל דא

     אף פעם לא היתה לי חברה ערבייה. אף פעם לא הייתי ממש קרובה לאנשים ממוצא ערבי. ברור שאני שמאלנית. ברור שאני מכבדת אנשים באשר הם וכו׳ וכו׳. כל זה טוב ויפה ושכלתני. כשיצאתי לסוג של שבתון שבו אני עדיין נמצאת, אחרי הטיול למחוזות השמש שלא פתר את כל מצוקותי, החלטתי להתנדב. רציתי לעזור, אבל גם רציתי לקבל. ברור. להיות גם חלק מהסיפור של מישהו אחר. להתקרב ככה אל עולם אחר, לצאת קצת מהמטר המרובע של עצמי. לא ציפיתי למה שקרה. יצרתי קשר עם ארגון הפליטים בעיר מגורי בהולנד. הם חיפשו בין השאר מאמנים לתמיכה אישית בלימוד השפה ההולנדית. בשיחה עם הרכז התברר שאוכלוסיית התלמידים מורכבר בעיקר מסורים ואיריתראים. הסברתי שאני ישראלית וביקשתי שיבדוק בכל מקרה אם התלמיד המיועד לא מתנגד לעבוד עם מורה ישראלית. באיזשהו מקום יש בי פחד ו/ או דעה קדומה. אחרי כמה שבועות פגשתי לראשונה את נוואל ואת בעלה חסאן. ההולנדית של נוואל היתה עוד ברמה מינימלית, ובכל זאת הצלחנו לתקשר והיא סיפרה לי על חמשת ילדיה, על כך שהגיעו מאיזור העיר הוֹמס שהוחרבה כליל ועל כך שהיא היתה רוצה בעתיד לעבוד, אולי כעוזרת למורה או גננת. נווא...