מחשבותי על הא ועל דא

  כמו אלן, גם אני הייתי ילדה אבודה, וכמו שהוא מתאר, דרכנו נפגשו סביב שיטוטינו בסיני, מקום שהפך עבור שנינו – כל אחד לחוד – אויר לנשימה, נחמה וחיבוק. פנים אל פנים נפגשנו לראשונה ב 1982 בדהב בזמן הפינוי מסיני ומשם הלכנו כברת דרך יחד. לקרוא את הסיפור של אלן שואב אותי חזק אל אותה התקופה, חוויה שמחה–עצובה. אלן היה בשבילי נחמה, כמו אח צעיר, כל כך דומה ברגישות, בכשרונות, ברצון החזק לחיות וליצור ובתחושת הבדידות והנטישה. נאחזנו זה בזאת והיה לנו זמן יפה ומשוגע. מכיוון שלשני טובעים אין ממש יכולת להינצל יחד, לאחר תקופה נפרדו דרכנו. אני עזבתי את הארץ, בניתי חיים בהולנד ואלן נעלם מחיי, נשארו זכרונות יפים ומוזרים והרבה תהיות. מאז למעשה לא התראנו עד אפריל 2021. דרך חברתנו המשותפת שֶלי הושיט אלי אלן יד מתוך השום מקום ואני אחזתי בה מיד בחוזקה. כאילו לא עברו ארבעים שנה התחברנו מיד. השמחה וההתרגשות של המפגש היו חזקים וטשטשו בתחילה את הנסיבות שגרמו לו ליצור קשר, המחלה. לא ידעתי כמה יופי ומתיקות הוא השאיר בי, קיבלתי מתנה. יש לי הרבה הערכה לאלן, הילד האבוד שלי. כמה תסריטים עברו לי...