מחשבותי על הא ועל דא

     1970   אני מנגנת בטהובן וחושבת על אחי הגדול שנפטר לפני עשר שנים, באוזני רוחי אני שומעת אותו מנגן. הוא יושב מאחורי הפסנתר השחור שלנו, השימל המבריק והעדין, פסנתר המשפחה שאהב אותנו וקיבל את כולנו בדיוק כפי שהיינו. אותו הפסנתר שעומד עכשיו כאן, בסלון שלי .   שוקי, אחי – שהיה גדול ממני בעשר שנים – הקדים אותי כמובן בכל : הוא ניגן יצירות קלאסיות מסובכות הרבה לפני שאני יכולתי להן, הוא ניגן ביטלס על הפטיפון וגם על הגיטרה, עישן ומרד שנים רבות לפניי, הוא היה המדריך שלי לחיים . כמה קשה היה לי כשהמדריך הזה הלך לאיבוד. כאחות צעירה שהעריצה את גיבור ילדותה – את חוכמתו וכישוריו, את חוש ההומור המוזר והמעודן שלו, את חיוכו – אגב, היפה ביותר בעולם – לא ידעתי איך לקבל את ההליכה לאיבוד שלו. כמה נבגדת הרגשתי כשהתרחק, כמה אשמה הרגשתי, כמה כעס, כמה עצב. אחרי מותו התגלתה מלוא הטרגדיה של חייו. ושוב היה עצב, ושוב אשמה, ושוב.   בחודש שעבר, לקראת יום השנה העשירי למותו, דיברתי עם חברה לשעבר שלו שאיתה היה לי קשר מיוחד ושיתפתי אותה ברגשותיי הסותרים. בעיקר שא...

להלן כמה שאלות והערות שהופנו אלי לאחר שבירכתי את מקורבי בשבת שלום. זה היה ביום שאחרי ההיתקלויות בין חמומי מוח תחת דגל התמיכה בפלסטין לבין חמומי מוח תחת דגל מכבי תל–אביב שהתפרעו להם להנאתם ברחובות אמסטרדם, כי, למה לא? אנצלֹ את הבמה כדי להגיב. שאלה: ’’איך שם בהולנד עם כל המוסלמים?’’ תשובתי: תודה שהתעניינת. אז ככה, ברחוב שלי גרות, לצד מהולנדים והרבה מזרח אירופאים, הרבה משפחות של מהגרי עבודה תורכים מהדור הראשון של שנות השבעים וצאצאיהם. איתם אני בקשר מצוין, הם לרוב אנשים שקטים ומנומסים שחיים את חייהם בפשטות, עובדים קשה ונוסעים כל קיץ לתורכיה. אני מעריכה את הקהילתיות שלהם , מצד שני, בעיקר הנשים המבוגרות, לא השתלבו כל כך בחברה ההולנדית, אבל למי זה מפריע? הן מכינות עוגיות ושאר מטעמים ומחלקות לשכנים ויש גם מי שמביא לי עגבניות כשהיבול שופע. בשנים האחרונות נוספו כמה משפחות צעירות של פליטים מסוריה. אנשים נחמדים שלא מתלוננים, מה שמדהים בהתחשב במה שעברו. מידי פעם אני עוזרת לילדים ברכישת השפה ההולנדית, או שהם סתם נכנסים אלי לנגן בפסנתר (אבל זה בלי קשר לארץ המוצא). מזה שבע ...

  כשניגנתי את האינטרמצו של בראהמס בלה מז׳ור נתקלתי בקונפליקט, קונפליקט של פרמטרים מוסיקליים: המשקל המשולש מתנגש במקצב של המוסיקה שבראהמס הלחין כך שלפעמים היא נשמעת כמו שני רבעים ולפעמים כמו ארבעה. בראהמס משחק איתי משחקים, האם זאת הֶמיוֹלָה או אולי סתם שינוי דגש? האם להמשיך לספור בשלישיות או ללכת עם המוסיקה? ניגנתי שוב ושוב וגם שוב, והקשבתי וספרתי וחשבתי והרגשתי. לא הבנתי אם זה בכלל חשוב ולמה: האם זה באמת משנה אם קוראים לזה שלוש–אחת–שתיים או אחת–שתיים–שלוש? רציתי לדבר עם המורה שלי מתקופת הלימודים במגמת החינוך באקדמיה. ורוניקה היא זאת שלימדה אותנו על קונפליקטים שכאלה אבל היא היתה עסוקה. חיפשתי מישהו שיֵדע גם לספור וגם לחשוב וגם להקשיב וגם להרגיש ואז חשבתי על דני החמוד, גם כי התגעגעתי אליו – בתיכון הוא היה ידיד וגם חבר מוסיקלי –   וגם כי חשבתי שאולי דוקא הוא יֵדע את התשובה. דיברנו. היה כיף, מוכר ורגיל כאילו לא עברו ארבעים ומשהו שנה. ואז ניגנתי לו והמשכנו בשיחה וניגנתי שוב ודיברנו גם על הילדים, ניגנתי שוב והוא קרא בתווים והקשיב לנגינתי וגם סָפר בקול ...

מלחמה בארצי. ישראל. שקט בארצי. הולנד. מלחמה בראשי, מלחמה בליבי.   שלום בביתי, ברחוב, בעיר שלי. יום ראשון, סתיו, השמש זורחת והעצים משנים את צבעם.   מלחמה בארצי. ישראל. חבריי במלחמה ביניהם ועם עצמם, חבריי בישראל. חבריי בהולנד הרבה יותר רגועים, מאופקים ושמים את הדברים בפרספקטיבה.   חבריי בישראל מציפים אותי בכל מיני מסרים: ייאוש, פחד, בהלה ועצב וגם כעס ושנאה. לבי בוכה על הקורבנות, אני מבינה ייאוש ועצב. לבי פועם עם הפחד והחרדה, אני מכירה פחד.   לבי נשבר בגלל השנאה. השנאה שקבוצה כמו חמאס מטפחת, שנאה הרסנית וחסרת אבחנה. השנאה של הימין הקיצוני בישראל כלפי ערבים ומוסלמים, כלפי אלה מהם שחיים בישראל ובשטחים.   לבי נשבר בגלל השנאה. השנאה בין ימין לשמאל. אי ההבנה, ההאשמות ההדדיות, חוסר הרצון לראות את האחר כבן אדם. . לבי נשבר בגלל השנאה. השנאה שאנשים משליכים על העולם. הם אומרים: "אם אתה לא רואה שאנחנו צודקים, שאנחנו הקורבנות האמתיים, שהסבל של העם היהודי תמיד גדול מכל דבר אחר, אז אתה בור וטיפש. אז אנחנו שונאים אותך.’’   לבי נ...

  יום הולדת לאלן. 58. לפני 42 שנה נפגשנו. היית כל כך מתוק, וכך גם נשארת. למרות הקשיים שאפפו אותך כמו קרמה נשארת יפה ומתוק מבפנים. כל כך עצוב שלא ניתן להמשיך ולשמוע אותך מספר, מתבדח, מקטר, בוכה, מקלל וצוחק. כל כך שמח שנתת לי שנה וחצי מחייך, שחזרת, שסיפרת ושיתפת, שאיפשרת לעצמך וגם לי לסגור מעגל. עצוב שכל כך מהר. שמח שהיכרתי אותך. אלן הילד, האיש, החידה. אלן שהפך לאבא, בעל וטבח. לא ידעתי כמה אהבתי אותך, כמה היית לי אח קטן. וכך גם קראנו אחד לשניה בשנה וחצי האלה: אחותי, אחי. לא ידעתי כמה אתעצב, עדיין מסתכלת על התמונה שלך, עם קווצת השיער מהצד, בה אתה עצוב ויפה כל כך. אז ציירתי לך ציור ושיכתבתי לך שיר. שיר לאלן. תודה שהיית, תודה שאתה. אחותך.   שיר לשירה לאלן   דבֵּר עכשיו, אחי, אני שומעת כל העולם מקשיב לסיפורךָ דבֵּר, מלאך שלי, אני יודעת שלא תמיד הקשיבו לקולךָ   דברו שפתיים כואבות, דברו עיניים כל עוד האור מאיר מחיוכךָ חיבקתי את פחדיך בָּידיים את סיוטְךָ מתוך שנתךָ   עולם חדש וטוב לךָ אֶתֵנָה כי בְּכְחול מבטךָ אני רואָה א...

31 בדצמבר 2022. אני חורפת בספרד, הסתיו בהולנד קשה לי, בסוף הקיץ הימים הולכים ומתקצרים במהירות ובצד צבעי השלכת שאותם כן למדתי לאהוב עם השנים, מגיעים ימים בהם הצבע השולט הוא אפור וגם אני מתרוקנת מכל טיפת אור וחום. בצד זה, בנובמבר מתחילה היסטריית הסינטרקלאס החוגג את יום הולדתו ב 5 בדצמבר. הקדוש, הדומה באופן חשוד לסנטה קלאוס, מגיע להולנד בכל שנה בתחילת נובמבר עמוס במתנות לילדים – באניית קיטור, על סוס לבן, לבוש גלימה אדומה וחבוש כובע אדום מחודד, עטור זקן לבן, בידו מטה מעוקל וסביבו מפזזים ׳שוליותיו׳. פניהם של אלה צבועים בשחור, הם חובשים פיאות תלתלים שחורים, כובעים צבעוניים ולובשים חליפות צבעוניות. כבר בשנתי הראשונה בהולנד הזדעזעתי מהמחזה, כל כך צורם לעין בארץ עם עבר קולוניאליסטי עשיר, שבשטחיה באמריקה ובאסיה שירתו עבדים שחורים את האדון הלבן. לא הבנתי את העיוורון הקולקטיבי שאיפשר את הדבר הזה וכשילדי היו קטנים ורצו גם הם להתחפש כמקובל ל׳פיט השחור׳ כפי שנקראים ה׳עוזרים׳ השחורים, ניצלתי את ההזדמנות ואחד מהם היה דווקא ׳פיט הלבן׳. לפני כחמש שנים החלו תושבי הולנד השחורים להתנגד למנהג הפיט השחור ...