בתשובה לשאלותיכם

להלן כמה שאלות והערות שהופנו אלי לאחר שבירכתי את מקורבי בשבת שלום. זה היה ביום שאחרי ההיתקלויות בין חמומי מוח תחת דגל התמיכה בפלסטין לבין חמומי מוח תחת דגל מכבי תל–אביב שהתפרעו להם להנאתם ברחובות אמסטרדם, כי, למה לא?

אנצלֹ את הבמה כדי להגיב.

שאלה: ’’איך שם בהולנד עם כל המוסלמים?’’

תשובתי: תודה שהתעניינת. אז ככה, ברחוב שלי גרות, לצד מהולנדים והרבה מזרח אירופאים, הרבה משפחות של מהגרי עבודה תורכים מהדור הראשון של שנות השבעים וצאצאיהם. איתם אני בקשר מצוין, הם לרוב אנשים שקטים ומנומסים שחיים את חייהם בפשטות, עובדים קשה ונוסעים כל קיץ לתורכיה. אני מעריכה את הקהילתיות שלהם , מצד שני, בעיקר הנשים המבוגרות, לא השתלבו כל כך בחברה ההולנדית, אבל למי זה מפריע? הן מכינות עוגיות ושאר מטעמים ומחלקות לשכנים ויש גם מי שמביא לי עגבניות כשהיבול שופע. בשנים האחרונות נוספו כמה משפחות צעירות של פליטים מסוריה. אנשים נחמדים שלא מתלוננים, מה שמדהים בהתחשב במה שעברו. מידי פעם אני עוזרת לילדים ברכישת השפה ההולנדית, או שהם סתם נכנסים אלי לנגן בפסנתר (אבל זה בלי קשר לארץ המוצא).

מזה שבע שנים אני תומכת במשפחה סורית. אנשים באמת מקסימים וחוויה מלמדת ומיוחדת במינה. על כך כתבתי בעבר וניתן לקרוא כאן.

שאלה: ׳׳אתם לא חשים בעיה כתושבים לבנים מול כל מוסלמי גואה?’’

תשובתי: אני לא יודעת מי זה ׳אתם׳, אז אענה כ׳אני׳: לא. בתוך השאלה הנ׳׳ל טמונות כל מיני הנחות יסוד שגורמות לי להצטמרר. מה זה ׳מוסלמי גואה׳? אני לא מכירה אותם. ׳תושבים לבנים׳, עוד יותר חררה. אני באמת צריכה להסביר למה?

שאלה: ’’מה קורה להולנדים שם בנושא האנטי–ישראליות?’’

תשובתי: עד כמה שידוע לי מפלגת הימין הפופוליסטית שבשלטון – חבורת בורים מוכי שנאת זרים, הומופוביה, הכחשת אקלים ושאר דעות חשוכות – תומכת מלבד בטראמפ גם בישראל. חברה טובה, לא?

שאלה: ’’יש מסגדים חדשים בהולנד?’’

תשובתי: זאת שאלה רצינית? קטונתי.

 הערה: ’’אני יותר ויותר שונאת את הצד המוסלמי הכובש את אירופה לאיטו.’’

תגובתי: סליחה, אבל הפעם לא אשתתף בחגיגות הקורבן. תהני.

הערה: ’’אין בי חמלה אליהם. לאף אחד מהם. לא לעברם ולא להווה שלהם. כלום. רק לנו. לכולנו כיהודים וישראלים באשר אנחנו’’.

תגובתי: לאהוב רק אותנו ואת שלנו הוא ביטוי שזר לי מאוד. אף פעם לא אהבתי את ׳אנחנו׳. אני משוכנעת שמאוד מסוכן לדבר בשפה שמכלילה קבוצות ושצריך להתאמץ בכל מחיר לראות ולהבין את האחר, בעיקר ודווקא כשהוא שונה מאיתנו. אני מודעת לכך שבכולנו, ובהחלט גם בי, טמונה הנטייה הטבעית לגזענות, לדחייה כלפי מי שזר ולא מוכר, ודווקא לכן אני מתאמצת להמשיך להשתדל ולראות כל אדם כאדם ולהימנע מ׳הם׳ ו׳אנחנו׳.

וגם: אין בך חמלה? נכון שקל יותר לאהוב רק את מי שדומה לך, אבל מה קרה ללימודי המיינדפולנס והבודהיזם? האם לא התאמנו בקבלה, ב–non-harming? שכחת שהשנאה היא כדור של אש שברגע שאתה זורק אותו על מישהו אתה ניכווה בעצמך?

הערה: ’’שונאים אותנו והנה אנחנו ביום ליל הבדולח’’.

תגובתי: עכשיו, כשהיא כבר גדולה, ישראל צריכה להחליט מי היא רוצה להיות. האם היא מדינה מודרנית, ׳מדינה ככל המדינות׳, שבה יהודי אינו חריג, בה הוא מתהלך זקוף וגאה? (זאת היתה כוונת הציונות, לא?) או לחליפין, מדינה הנושאת על דיגלה את היהודי הכפוף, המוכה, את האנטישמיות (של אז) בעיירה של מזרח–אירופה?

@ישראל: את לא יכולה להיות שניהם בבת אחת או להחליף זהות כשזה נוח. או שאת מדינת שפע מודרנית בעלת צבא חזק, או שאת חבורת יהודים נרדפים. לבחירתך.

––

אני בכנות לא מצליחה להבין איך אנשים בוגרים ומלומדים שואלים שאלות כאלה, מעירים הערות כאלה. איך זה שאין בין כולנו, או לפחות בין מקורבי הנאורים, הסכמה כללית על ערכים בסיסיים, אנושיים, הומניים? וכן, כמובן שיש גם כאלה ויש שפשוט בירכו בחזרה.

ולסיום.

אתמול הנחיתי את ערב המדיטציה הדו שבועי שלנו. הגיעו שלושה משתתפים חדשים: אם, אב ובת. אחרי השתיקה, הישיבה, ההליכה, שתינו כוס תה יחד. השיחה היתה על החוויה של הערב ולאט לאט התברר, כמו שקורה הרבה,  שלרובנו היה בתחילת הערב סוג של אי שקט. מה שהפתיע אותי, אבל לא באמת, כיוון שרוב חברי ומכרי כאן בהולנד מרגישים כך, הוא שאי השקט היה הפעם קשור למלחמה בין ישראל לפלסטינים וכמובן לאירועי אמסטרדם של השבוע שעבר. כמו שאר חברי הם הביעו סלידה מערבוב המושג אנטישמיות עם אירועי ההווה, כמוהם הם יודעים הכל על השואה, הם תמכו בישראל בראשית דרכה, הם התנדבו בקיבוצים בשנות השבעים, אך הפסיקו בהדרגה לתת לישראל קרדיט ללא כיסוי. הם מְגַנים את ההתנהגות של ישראל כלפי הפלסטינים, כמו כל סוג אחר של אלימות. הם אוהבי שלום ואוהבי אדם.

העבודה האמיתית היחידה למען שיפור כלשהו בעולמנו המטורלל היא לפתח חמלה. לראות את עצמנו ואת רגשותינו, להתנהל איתם בחכמה, לראות את האחר, להתחבר למכנה המשותף הכלל אנושי בין כולנו: כולנו יצורים חיים שזקוקים למזון, לדיור, למים, לאוויר, לאהבה, להקשבה, להבנה, למגע, לקשר, לתקשורת. כבת דור שני לשואה תמיד חשבתי: מה אני הייתי עושה? מתוך כך אני מרגישה חובה להביט לאמת בעיניים, לראות את ההשפלה והרצח ולהשמיע קול.

 

 

ממשיכה לאחל ולרצות, פשוט כי אין משהו אחר לרצות:

שיהיה שלום, בפנים, בחוץ, בכל מקום שאפשר.

 

 להשלמת התמונה תוכלו לצפות כאן בראיון עם יאיר סטרנדרס, יהודי הולנדי, מרצה לפילוסופיה, חבר בהנהלת הקהילה היהודית הליברלית של אמסטרדם, ומייסד ומנהל אמנותי של תיאטרון Na de Dam, שמפיק אזכרות ואירועים לזכר השואה.

(ניתן לצפות עם כתוביות באנגלית).

 

 

נאוה בנימיני © 12.11.2024

דורדרכט, הולנד