מחשבותי על הא ועל דא

  הקדמה   אני כותבת ובאמת לא יודעת אם כל זה נכון. האם אני לא נאיבית מידי? אני לא לגמרי מבינה את עצמי: מה בעצם מניע אותי לרצות כל כך לעמוד לצד הפלסטינים? האם זו אשמה? האם זו הסלידה שלי מהקונספט "אנחנו" באופן כללי, ובאופן פרטי מ "אנחנו, הישראלים היהודים-ציונים"? והאם אני בכלל יודעת על מה אני מדברת? כמו כולם, אני מסתמכת על התקשורת כמקור מידע. אני גם קוראת הרבה ברשתות החברתיות ומקשיב לפודקאסטים, אבל האם אני בתוך בועה? ברור שכן. הבועה שלי מורכבת מארגונים שדוגלים בשלום ובשיתוף פעולה בין פלסטינים ליהודים, פעילים נגד שירות צבאי בעזה, אנשים שעומדים בשתיקה עם סירים ריקים באמצע תל אביב כמחאה נגד הרעב ואחרים שמדווחים מדי יום על ילדים ושאר קורבנות חפים מפשע בעזה ובגדה המערבית, קבוצות שיוצאות להפגין בהמוניהן ומתעבות את ממשלת נתניהו.   אני גם מנסה להבין את הנרטיב הפלסטיני, כמו לחנך את עצמי מחדש. הסיפור נוגע בי. אבל האם המציאות אינה הרבה יותר מורכבת? מה לגבי החמאס? הם לא נחמדים, הם לא לוחמי חופש, לא אכפת להם מהעם שלהם. מה מניע אותם? ובמדינה שלי, האם כל מי שלא בהכרח רוצה...