מחשבותי על הא ועל דא

  כשניגנתי את האינטרמצו של בראהמס בלה מז׳ור נתקלתי בקונפליקט, קונפליקט של פרמטרים מוסיקליים: המשקל המשולש מתנגש במקצב של המוסיקה שבראהמס הלחין כך שלפעמים היא נשמעת כמו שני רבעים ולפעמים כמו ארבעה. בראהמס משחק איתי משחקים, האם זאת הֶמיוֹלָה או אולי סתם שינוי דגש? האם להמשיך לספור בשלישיות או ללכת עם המוסיקה? ניגנתי שוב ושוב וגם שוב, והקשבתי וספרתי וחשבתי והרגשתי. לא הבנתי אם זה בכלל חשוב ולמה: האם זה באמת משנה אם קוראים לזה שלוש–אחת–שתיים או אחת–שתיים–שלוש? רציתי לדבר עם המורה שלי מתקופת הלימודים במגמת החינוך באקדמיה. ורוניקה היא זאת שלימדה אותנו על קונפליקטים שכאלה אבל היא היתה עסוקה. חיפשתי מישהו שיֵדע גם לספור וגם לחשוב וגם להקשיב וגם להרגיש ואז חשבתי על דני החמוד, גם כי התגעגעתי אליו – בתיכון הוא היה ידיד וגם חבר מוסיקלי –   וגם כי חשבתי שאולי דוקא הוא יֵדע את התשובה. דיברנו. היה כיף, מוכר ורגיל כאילו לא עברו ארבעים ומשהו שנה. ואז ניגנתי לו והמשכנו בשיחה וניגנתי שוב ודיברנו גם על הילדים, ניגנתי שוב והוא קרא בתווים והקשיב לנגינתי וגם סָפר בקול ...