געגוע
כשניגנתי את האינטרמצו של בראהמס בלה מז׳ור נתקלתי בקונפליקט, קונפליקט של פרמטרים מוסיקליים: המשקל המשולש מתנגש במקצב של המוסיקה שבראהמס הלחין כך שלפעמים היא נשמעת כמו שני רבעים ולפעמים כמו ארבעה. בראהמס משחק איתי משחקים, האם זאת הֶמיוֹלָה או אולי סתם שינוי דגש? האם להמשיך לספור בשלישיות או ללכת עם המוסיקה?
ניגנתי שוב ושוב וגם שוב, והקשבתי וספרתי וחשבתי והרגשתי. לא הבנתי אם זה בכלל חשוב ולמה: האם זה באמת משנה אם קוראים לזה שלוש–אחת–שתיים או אחת–שתיים–שלוש? רציתי לדבר עם המורה שלי מתקופת הלימודים במגמת החינוך באקדמיה. ורוניקה היא זאת שלימדה אותנו על קונפליקטים שכאלה אבל היא היתה עסוקה.
חיפשתי מישהו שיֵדע גם לספור וגם לחשוב וגם להקשיב וגם להרגיש ואז חשבתי על דני החמוד, גם כי התגעגעתי אליו – בתיכון הוא היה ידיד וגם חבר מוסיקלי – וגם כי חשבתי שאולי דוקא הוא יֵדע את התשובה. דיברנו. היה כיף, מוכר ורגיל כאילו לא עברו ארבעים ומשהו שנה. ואז ניגנתי לו והמשכנו בשיחה וניגנתי שוב ודיברנו גם על הילדים, ניגנתי שוב והוא קרא בתווים והקשיב לנגינתי וגם סָפר בקול רם על פי בקשתי ואז דיברנו על ההורים ועל השואה ועלינו הדור השני, נו ברור...
אחרי כל השיחות ניגנתי לו עוד פעם אחת אחרונה ושאלתי את השאלה בישירות: ’’שלוש –אחת –שתיים או אחת–שתיים–שלוש’’? ודני פתאום, בנחישות, אמר: ’’אני יודע את התשובה’’! לרגע חשבתי שהוא בטח יאמר שזה לא משנה והקול בתוכי אמר שממילא הכֹּל זֶן ושאני סתם מַקשָה. אבל דני המשיך: ’’זה חייב להיות שלוש–אחת–שתיים כי זה בראהמס ורק כך מרגישים את הגעגוע’’.
’’נכון, קונפליקט של פרמטרים!’’ אמרתי והוא לא כל כך הבין והסברתי. אבל אז בבת אחת עברתי מהשכל לרגש ופי פשוט נפער בתדהמה: כל כך פשוט, כל כך נכון
איך הוא ידע? דני אמר שכך ניגנתי ואני עדיין המומה מעומק התשובה: השלוש לא רוצה להיות אחת, האחת לא רוצה להיות שתיים. יש כאן מצוקה, כמיהה, ריצה קדימה למקום שאיננו. דני קרא לזה געגוע. המהות היא הגעגוע. איזו מילה.
––
זה היה בקיץ. אבל אז הגיע אוקטובר והתחילה מלחמה. בחודש הראשון אפילו לא חשבתי לדבר עם אף אחד על מוסיקה. אחרי חודשיים יצרתי קשר עם ורוניקה. כמובן שדיברנו בעיקר על המלחמה ועל קונפליקט בין פרמטרים אְֶנוֹשִיים.
יותר מאוחר ניסיתי לחזור אל השאלה שלי. למרות שדני פתר לי אותה ברמה הפילוסופית, הפרפקציוניסט שבי שאף לחלוק את המצוקה המוסיקלית עם מורתי לשעבר. מאז דיברנו והתכתבנו, אני מנסה לעזור לה להפיץ מכתב שכתבה בִּשְמה ובְשֵם עוד ניצולי שואה בנוגע למצב ההומניטרי בעזה. היא מנסה לעזור לי לעזור לרוקמות מבית לחם. מידי פעם אני מזכירה את הקונפליקט בין הפרמטרים, והיא צוחקת. אני יודעת שישמֵח אותה לעסוק בזה, אבל ורוניקה מגויסת.
כתבתי לדני: אתה זוכר שפעם דיברנו על בראהמס ועל געגוע? הוא כתב לי: ברור, זה אפילו לא היה מזמן. אבל זה היה מאוד מזמן, בקיץ שלפני ה 7 באוקטובר. הגעגוע, הכמיהה, שנולדו מהקונפליקט, חזקים מתמיד.
© נאוה בנימיני, פברואר 2024
Reacties
Een reactie posten