הפסנתר

 

אז הבאתי את הפסנתר שלי מהארץ. הפסנתר שלי. זה לא סתם חפץ. הוא אישיות, יש לו היסטוריה ואופי ורגשות. השימל שלי. השחור, המבריק.

הוא נולד איפשהו בגרמניה בתחילת שנות השישים ובשנת שישים וארבע קנו אותו הורי, ממש לפני שחזרו ארצה. לא ברור לי אם הוא נשלח למישיגן וחי שם קצת, או נשאר באריזה, ומשם לארץ, או, מה שיותר הגיוני, שהוא נשלח ישר ארצה. בכל התמונות שלנו מאמריקה רואים פסנתר אחר. אבל מהרגע הראשון בארץ רואים בתמונות רק אותו, את השימל.

כולם נגנו עליו. אמא שלי, כי היא למדה פסנתר בצעירותה אחרי המלחמה ברומא והמשיכה לתחזק את הנגינה פה ושם על ידי פריטה רגישה של הנוקטורן הראשון של שופן, או מונוטונית אך נמרצת של האטיודים הידועים לשימצה של האנון, ושוקי שלמד הרבה שנים פסנתר אבל עבר לגיטרה קלסית, וניגן מלבד יצירות קלסיות גם שירים של הביטלס בשני הכלים, ועוד כל מיני דברים שאני זוכרת רק במעומעם. כי בעצם הוא כבר היה גדול וכמעט הפסיק עם השיעורים בשלב שבו אצלי מתחילים הזכרונות הממש מודעים.

אני התחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש אצל איזו גברת (מילר?) יקית מכובדת שאולי אפילו היתה גם המורה של שוקי. אני חושבת שאני זוכרת את הספר האדום של תומפסון ואישה מבוגרת וקצת גוצה שהיתה באה אלינו הביתה ויושבת לידי על יד השימל. יותר מזה לא. לא אהבתי אותה ולא את השיעורים ואז החליטו שאני כנראה עוד צעירה מידי והשיעורים ניפסקו. נסיון נוסף היה קצת יותר מאוחר עם המורה שלי לאנגלית. מוזר, שהיתה לי מורה פרטית לאנגלית, כנראה היה להם חשוב להחזיר לחיים את האנגלית התינוקית שהיתה לי ודי אבדה. היא היתה יצור מרחף למדי, צעירה ודקה, שהיתה באה פעם בשבוע ולוקחת אותי לפעילויות שונות. היו לה רעיונות מקוריים על חינוך, וכל דבר איתה הרגיש מעושה. אני זוכרת שטיילנו וישבנו בגן העשרים, אני זוכרת שהיא דיברה אנגלית במבטא אמריקאי, שעבדה עם כרטיסיות של מילים ותמונות, וגם שהיא ניסתה ללמד אותי פסנתר, כי כנראה היא הבינה גם בזה. והאמת היא שגם זה לא עבד.

אבל כשהגעתי לגיל המוכבד של שמונה שנים שלחו אותי למורה אמיתית עם הרבה נסיון והרבה תלמידים.  הפעם השיעורים לא היו אצלנו בסלון אלא אצלה בבית, חצי שעה פעמיים בשבוע, כמו שצריך. ואז קרה הפלא והתחלתי באמת לנגן פסנתר. אצל רחל הרפז למדתי מהר ופשוט. היא היתה נחמדה, אבל לא מידי, מיוחדת, אבל לא מידי, קפדנית, אבל לא מידי. הבנתי את מה שהיא לימדה וביצעתי את מה שלמדתי, כמו שלמדתי בכיתה א' לקרוא ולכתוב. זה היה לי מובן מאליו שהתוים האלה מייצגים גבהים ומשכים. האצבעות שלי ביצעו את מה שהראש שלי הבין והאזניים שלי שמעו את הצלילים שהאצבעות שלי הפיקו. למדתי וניגנתי ולרוב אהבתי את השיעורים. לצערי, הייתי אמורה להתאמן בבית ואז פתאום היצירות החביבות הפכו למין אויבים מאיימים. הנושא היה מקור בלתי נדלה לוויכוחים, ריבים, סחטנויות ועינויים, שהתמשכו עד סוף התיכון.

לאמא שלי לא היתה היכולת לא–להתערב בכל דבר. היא היתה מתערבת כפייתית – תכונה שלצערי ירשתי ממנה. היא לא יכלה לא–להגיד כלום, היא לא יכלה לסתום את הפה ולתת לדברים להתנהל מעצמם. אז כן, בין מליון הנושאים האחרים שלגביהם היתה לה דעה: איך אני נראית, מה אני לובשת, עם מי אני משחקת, גם בנושא הנגינה שלי היו לה המון דעות והשגות וביקורות. בגיל צעיר עוד סבלתי את זה יחסית בשקט, אבל כמובן שככל שהתבגרתי, זה הלך ודמה למלחמת עולם קטנה.

אחרי כארבע שנות נגינה, מאושרות יחסית אצל רחל – השיעורים היו קרובים לבית, האוירה היתה ידידותית, התחושה שאתה עוד ילד – הוחלט (נו מי החליט?), שכדאי שאעבור לקונסרבטוריון, כדי ללמוד ולהתקדם 'יותר ברצינות'. אף אחד לא שאל מה אני בעצם רוצה. בהחלטה הפתאומית הזאת היו טמונות משאלות, תקוות וציפיות שמקורן המשוער בעבר כלשהו שלא היה לו כל קשר אלי ואל חיי בהווה הבית–הכרמי שלי. מצד שני היא יצרה התבוננות אל עבר עתיד שמעולם לא טרחתי להתעסק בו. כך קיבל ההעולם שלי מימדים חדשים.

הקונסרבטוריון היה בשכונת רחביה והייתי צריכה לקחת אוטובוס, או אפילו שניים. זאת היתה חוויה הרבה פחות נעימה. כל תחושת המוגנות נמוגה. כבר לא הייתי ילדה שמדלגת לה בעליזות עם תיק התווים האדום את הכמה עשרות מטרים בין הבית לבין ביתה של המורה  – שמאלה במעלה רחוב הגיא, עד לפינה שבה בנו מדרגות קיצור לרחוב החלוץ, שוב שמאלה, ואחרי כחמישה, שישה בתים היגעתי, עוד כמה מדרגות אבן דרך החצר הקדמית, חדר מדרגות דומה לשלנו ודלת הכניסה. כל זה נעלם לו ופתאום הייתי נערה בגיל טרום–התבגרות שנזרקה אל העולם הגדול, שנאלצת להתמודד עם מבטים, קולות, ריחות, תקשורת של ועם ובין המוני זרים שמצטופפים באוטובוסים לא נוחים, פעמיים בשבוע, הלוך וחזור. אלה הן הרבה דקות של היחשפות לעולם שאיכשהו נראה לי זר ומוזר, לבדי, עם גופי המתחיל להתבגר ומוחי המתחיל להתברבר.

נוספה לכך העובדה שהמורה החדשה שלי, גברת יבגניה ירמוננקו ברגינסקי (ובקיצור 'גברת ברגים' במבטא רוסי בפי שוקי), לא היתה בדיוק ידידת הנוער. לא שהיא היתה אישה רעה או אפילו נורא נוקשה, היא היתה אפילו נחמדה, בעיקר כשדיברה רוסית עם אמא שלי, אבל היא היתה למעשה יותר פסנתרנית טובה וקצת מתוסכלת – בתה של פסנתרנית מפורסמת שלא הצליחה לגמרי ללכת בעיקבותיה – מאשר פדגוגית חדורת אהבת–נוער ואידיאלים חינוכיים. את העברית שלה הבנתי בערך והיא את שלי כנ’ל ולמרות זאת היה בינינו קשר סביר. הבנתי פחות או יותר מה היא רצתה ממני והיא מצידה אפילו חילקה לי מחמאות פה ושם.

כיוון שכאן זה ישראל ולא רוסיה, ורוב הילדים הישראליים לא חונכו על ערכי המשמעת וההתמדה, היא נאלצה להשלים עם חוסר השלמות של חלק ניכר מתלמידיה. למזלה היו לה גם הרבה תלמידים רוסיים שבאמת התאמנו, ובאמת ביצעו ושאיתם היא הסתדרה ללא ספק הרבה יותר טוב. התלמידה שלפני למשל היתה מיה, מיה קופטמן, ביתו של. היא היתה ילדה מקסימה עם שיער שחור וחלק לגמרי, ניגנה מושלם ודיברה רוסית רהוטה. כמובן שקנאתי בה, היא באמת ניגנה מאוד יפה והאצבעות הרוסיות והעגלגלות שלה צייתו לה למופת. התלמיד שאחרי היה ילד שנראה כמו מבוגר, כי הוא היה מין גאון, לימים הוא באמת הפך למלחין ידוע. יום אחד הוא כתב לי מכתב אהבה שאחרי קריאתו לא ידעתי היכן לקבור את עצמי ולא החלפתי איתו יותר אף מילה.

במשך כל השנים הארוכות האלה –  שנות הילדות ושנות ההתבגרות, שנות ההתבלבלות ושנות החיפושים – ניגנתי, למדתי, התנסיתי, התאמנתי – אם פחות ואם יותר – 'קישקשתי', כמו שקראו לזה כשהייתי ממציאה, ליוויתי שירים, ניגנתי בארבע ידיים עם שוקי, על השימל שלנו השחור המבריק, הגרמני יליד שנות השישים, שאימי קנתה למרות ועל אף העובדה שהוא היה גרמני, כי, למותר לציין, שאר מוצרים גרמניים לא ניכנסו אלינו הביתה, אבל פסנתר, זה משהו אחר, נו.

השימל מבריק ונוצץ מבחוץ, אבל מבפנים הוא רך ועמוק. אמנם אפשר לתאר גם את הצליל שלו כמבריק, אבל זהו ברק עמוק ומופנם של קטיפה כהה ומשובחת. יש לו צליל גדול, מהדהד, חי, כאילו הוא באמת רוצה להביע משהו, ועם זאת הוא רך, רך כמו אותה הקטיפה. כבר כחצי שנה הוא עומד כאן, בבית שלי בדורדרכט שבהולנד, בסלון המשופץ שלי. עומד לו, על ריצפת העץ, שחרחר ומבריק, יפה כמו תמיד, ושנינו די מאושרים.

אחרי שאמא נפטרה שוקי היה אמור לקחת אותו. לי כבר היה פסנתר טוב, הפלייל, ולו לא. אבל שוקי, כמו שוקי, לא בא, לא לקח, לא הגיב למכתבים וטלפונים. אז השאלתי אותו לחברתי חמוטל ששמחה לארח אותו ולהשתמש בו לשירות ילדיה ובני–משפחתה המוסיקליים. כיוון שבצוואה היה כתוב שאם שוקי לא לוקח אותו אחרי זמן כלשהו, הפך הפסנתר הממתין למעשה לשלי. אבל לי כבר היו שני פסנתרים, ואני בהולנד. כך קרה שהשימל עמד עשר שנים אצל חמוטל, בהמתנה לגזר–דינו. לשוקי או אלי? ירושלים או דורדרכט? ואולי למכור? אבל בינתיים טוב לכולם שהוא בשימוש ושמירה נאמנה.

אחרי שיפוץ הבית בהולנד ומעבר הפסנתר הזקן שלנו לאילאי באמסטרדם – הרוזלר החום והחביב היה הפסנתר הראשון שלי בהולנד והוא עבר איתנו ארבע דירות והיה עד לכל השינויים בחיינו. עליו לימדתי בשנים הראשונות לפני שהיה לי סטודיו, לפני הפלייל המשובח, עליו דוקא אהבתי לנגן באך בגלל הצליל הצנוע, האינטימי שהתאים יותר למוסיקת ברוק, עליו אילאי התאמן כשלמד אצל מורה (ולא אצלי!), עליו ענן עשה את התגליות שלו והיה מושיב (כן, דוקא) אותי לסשנים אוטו–דידקטיים בסגנון: ’'איזה אקורד זה בדיוק’’ או ’איך זה ממשיך מכאן’’ ומשחרר אותי מיד כדי להמשיך בעצמו, עליו נגנו כל האורחים, והתלמידים בקונצרטי–התלמידים וילה כמובן – נוצר חלל ריק בסלון המשופץ. ההחלטה היתה מאוד לא רציונלית. מבחינה כלכלית כל העסק מאוד לא השתלם, אבל לא יכולתי אחרת. הגעגועים לשימל ניצחו. ותחושת השמחה שליוותה את התהליך היתה ההוכחה שזאת היתה ההחלטה הנכונה.

הוא עבר את המסע הארוך בגבורה. בהתחלה המתין בסבלנות בזמן שאני עסקתי בחיפושים אחרי חברת הובלה הוגנת וגם סימפטית, בתקשורת עניפה דרך מייל, פקס וטלפון, בהשוואת מחירים, חתימת חוזים, בירור חוקים וכיוצא באלה. אחר–כך הוא עמד בכל תלאות הביורוקרטיה של הנמלים בחיפה וברוטרדם, ויום בהיר אחד הוא פתאום הגיע במשאית גדולה שחנתה ברחוב שלי מול הבית. הפסנתר האהוב שלי הגיע עקוד למסגרת עץ קשה ומכוערת שגרמה לי לשער השערות לא נעימות בנוגע לאופן שבו אסרו אותו אליה, סוג האנשים שנגעו וטיפלו בו וכדומה. כוונת הנהג היתה להוריד אותו ולסוע לדרכו. מסתבר ששירות 'דלת לדלת' הוא מילולית עד לדלת ולא מילימטר מעבר אליה. כיוון שההפתעה הזאת נחתה על ראשי כמה שעות מראש, הספקתי לארגן שני גברים חזקים שבמאץ רב – כבד! – עזרו לשימל שלי לעבור את המטרים האחרונים לכיוון המנוחה והנחלה.

אמנם מלוכלֹך, עם הרבה סימני אצבעות וידיים (אמא מתהפכת בקיברה), עם כמה סריטות וצלקות פה ושם, אבל בכל זאת בריא ושלם הוא נכנס ותפס את מקומו החדש. בהתחלה הוא עמד שם קצת נבוך, לא בטוח שזאת באמת הכתובת הנכונה, עירום וקצת מתבייש בליכלוך שצבר. אחרי ניקוי ואינספקציה הוא הרגיש יותר טוב. מתחת ללכלוך הוא היה שלם לגמרי, לגמרי הוא. וחשוב מהכל: הצליל! הצליל שלו המוכר, המזוהה מיידית אפילו לא זייף. אחרי עשר שנים שבהן הוא עמד אצל חמוטל ללא יד מכוונת, אחרי מסע מפרך אל מעבר לים, הוא נשמע פשוט נפלא!

 אז זהו. הוא עומד פה, ואני מאושרת כמו ילדה. עוברת לידו ומלטפת אותו. מנגבת את האבק ואת סימני האצבעות (אמא מחייכת בקיברה). מדברת אליו. מזכירה לו נשכחות. מאז שהוא כאן זנחתי את הפלייל המצוין שעומד למעלה בסטודיו. למרות שהפלייל במצב מכני הרבה יותר טוב, למרות שהכיוונון שלו יציב בהרבה, למרות שקניתי אותו בשל העובדה שהוא מזכיר את השימל, ואכן הוא מזכיר, ואכן גם לו יש צליל גדול ועשיר ויפה. אני לא יכולה, אני מכורה לשימל שלי. הרכות שלו, העומק שלו, המוכרות שלו, בכל אלה הפלייל לא יכול להתחרות. מלבד זה, השימל מכיר את כל היצירות מפעם. אני מנגנת את הסוויטה השניה של באך, בלה מינור, זאת שאילאי כל–כך אוהב, אולי בגלל שהוא היה בבטן שלי בזמן שלמדתי אותה, ואומרת לו: ’’אתה זוכר?'', וכן, הוא זוכר.

–––

בילדות הוא היה מין חית מחמד פרטית וגדולה. הוא הקשיב וציית וגם החזיר הרבה אהבה. מה שיפה זה שהוא ידע לקבל את כולנו כמו שאנחנו ולהחזיר לכולנו בנדיבות. כשאמא ניגנה הוא הקשיב וציית, הוציא מתוכו בדיוק את ההאנוניות או השופניות שהיא הכניסה לתוכו. כששוקי ניגן הוא נהיה הרבה יותר חם, לפעמים קצת ג'אזי, לפעמים מבודח ומתבדח. שוקי היה מנגן את התקווה בסגנון ג'אז, כל אקורד עם ה7 שלו. טריק פשוט, עובד תמיד. כשאני ניגנתי הוא תמיד השתדל. הצליל הגדול שלו אף פעם לא איכזב. רק אני איכזבתי את עצמי לעיתים קרובות. ואת אמא כמובן. כיוון שאמא שלי היתה מאוכזבת בהגדרה, היה תמיד מישהו או משהו כדי לאכזב אותה. שוקי ואני היינו מתחלקים בעול. אבא כבר היה מחוץ למשחק, כלומר הוא היה גורם מכזיב קבוע, גרוע יותר לא יכול היה להיות (חוץ מהנאצים, הרוסים והליטאים כמובן).

ובגלל שהייתי צריכה להתאמן ובגלל שכל הציפיות והאכזבות ההן ריחפו באופן מתמיד סביבי וסביב הפסנתר, הלכו היחסים שלי עם הפסנתר ונעשו יותר ויותר מסובכים ומורכבים. כעסתי כשהייתי עושה טעויות, הוצאתי את זה עליו ולעיתים הייתי אפילו בועטת בו כשהתסכול היה יורד לי לרגליים. ועם זאת ברור לי שהוא היה רק השעיר לעזאזל ושבאמת תמיד רק אהבתי אותו. הוא היה מין אי, מעוז של נקיון ואמת, בתוך כל האובך שמסביב, אפילו שבעוורון של הרגע נאלץ גם הוא לסבול. אבל פסנתר, כמו כל חית מחמד נאמנה ויתר מכך, יודע לסבול ולקבל באהבה.

בשנות התיכון וההתבגרות הפסקתי והתחלתי והפסקתי והתחלתי שוב את השיעורים אצל גברת ברגים, האימונים המשיכו להיות נושא למתחים ביני לבין אמא, אבל לנגן אף פעם לא הפסקתי לגמרי. תמיד חזרתי אליו, אל השימל שלי, והוא תמיד היה שם בשבילי, זוכר את היצירות הישנות, מקבל את הנסיונות החדשים. גם כשהתחלתי ללמוד גיטרה והיא תפסה חלק גדל והולך מזמני הפנוי – לשיר וללוות את עצמי אהבתי איכשהו יותר על הגיטרה, אפשרות שפתחה לפני עולם חדש. כשליוויתי את עצמי על הפסנתר הקול הקטן שלי היה הולך לאיבוד בתוך הצליל הגדול שלו והידיים שלי שהיו רגילות להיות השחקן הראשי, לא השאירו מקום לקול. הגיטרה היתה צנועה יותר, לקחה פחות אנרגיה מהאצבעות ונתנה תמיד מרחב לקול להישמע. חוץ מזה, בגיטרה הבנתי מה לעשות עם האקורדים, זה היה פשוט, או שאני הפכתי את זה לפשוט, כי הרי זה לא היה 'ה'כלי שלי', זה היה סתם שעשוע צדדי. על הפסנתר לא היה לי ברור איך בדיוק להשתמש באקורדים שהכרתי, היו יותר מידי אפשרויות ויותר מידי ידע על חוסר–ידע.

הגיטרה היתה פרק חדש. פרק של התבגרות, של ברק – שהיה קודם חבר של חברים של שוקי, כלומר שייך לעולם הגדולים, שנהיה המורה שלי לגיטרה ואחר–כך החבר הראשון שלי, הגדול ממני מארבע שנים – וההפרש בין 15 ל19 הוא גדול! – פרק של עישון סיגריות וסמים, של היכרות עם מוסיקה חדשה, של מרד גלוי בהורים, של פריקת עול, של הרבה רגשות מבולבלים ומבלבלים, של ערבים אסורים בפינות רחוב, כיוון שאמא לא סכימה בשום תנאי שברק ואני נהיה תחת קורת גג אחת, אז עשינו את זה בלי גג.

הגיטרה המשיכה להיות חשובה, נגינה ושירה ושירה ונגינה, שעות על שעות וימים וערבים עם חמוטל ויעל, 'להוציא אקורדים' נהיה תחביב מרכזי, כבר לא הייתי צריכה מורה, למדתי לבד להקשיב ולהוציא. ביטלס, ביטלס וביטלס. הרבה לבד בחדר, עם הפטיפון מזוודה האפור, ישובה על הריצפה, גוחנת לידו, מרימה את המחט כל כמה שורות... החבר השני שלי ניגן פסנתר. וכמובן בגיחות לסיני תמיד היה מישהו עם גיטרה. והפסנתר עמד וחיכה, ואני לפעמים ניגנתי ולפעמים לא, לפעמים הייתי בבית, והרבה לא. התיכון הסתיים באופן דרמטי, עם ה'בריחה' שלי לסיני, עם אי–סיום בחינות הבגרות, עם סידור מיוחד עם המורים שלפיו כאילו כן סיימתי כל מיני מקצועות. הם לא הבינו מה קורה איתי, גם אני לא. אבל זה היה המקצוע שלהם, הם כן היו אמורים. אני משערת שהם השתדלו.

כשכלום כבר לא עבד עברתי לאבא. גרתי במרפסת הסגורה, מין כוך כזה. הדירה היתה קטנה מידי לדייר נוסף, אבל הם לא רצו להגיד לי לא. זה היה נורא ולא מתאים לאף אחד. בלילות היית מקשיבה שעות למוסיקה, בוכה, סובלת מרגשות חזקים שעלו וירדו והורידו אותי איתם למעמקים חשוכים. גם שם לא הבנתי את החיים, והם לא אותי. התקשורת היתה גרועה, הם לא ידעו מה לעשות איתי ואני לא איתם. לפעמים ניגנתי שם על הפסנתר שלא כל–כך אהבתי. אפילו חזרתי זמנית לגברת ברגים. לא הייתי בטוחה אם בכלל מותר לי לנגן אצלם, לא הייתי בטוחה בכלום, לא הבנתי. לא הבנתי. לא ידעתי. לא לימדו אותי. הגיטרה שלי היתה איתי תמיד.

אז בלית–ברירה שכרו לי חדר עד לגיוס. לבד. נסיון רע שהסתיים בכישלון ובכמעט טרגדיה. לכן כשהתגייסתי חזרתי שוב לאבא – עם אמא התקשורת היתה עוד יותר גרועה, וכנראה שאני רציתי לתת לאבא שלי הזדמנות –  נסיון שני שגם הוא הסתיים בעוד כמעט טרגדיה ושבסופו הוציאו אותי מן הבית לדירה בעיר, ברחוב הלני המלכה, עם שותפים הפעם. שם היכרתי, דרך ברק, את שלי, הזמרת הקטנה ושם עברו עלינו הרבה לילות ארוכים ומעט ימים קצרים של עישון חשיש, נגינה ושירה לתוך הלילה, זריחות משונות, התפלספויות על החיים ועל המוות וכיוצא באלה. כל זה שייך במובהק לתקופת הגיטרה. לפעמים היינו נוסעים לבית של אמא לסשנים כאלה עם פסנתר, עם השימל, בזמן שהיא היתה בעבודה.

תקופת השירות הכאילו צבאי שלי לוותה בהחלפות בסיס תכופות, כל מיני חופשות מיוחדות ושהיות ארוכות בסיני, הייתי נטולת פסנתר. לעומת זאת אחרי שהשתחררתי ועברתי לבית–הכרם עם אלן, החבר הרוסי הצעיר מאוד שלי, קניתי מין פסנתר זרוק וישן. השימל הפך לאחד מהדברים שבגללם שווה לבוא הביתה לאמא לפעמים.

על הפסנתר החדש–עתיק שלי, ניסיתי לאלתר, לפתוח דף חדש, למצוא את עצמי מחדש, להמציא משהו. המטפל התורן שלי טען שאין דבר כזה ''לא יודעת לאלתר'', מה הוא הבין?  זה לא עבד. ואולי קצת כן. הרי באילתור אין נכון או לא, נכון? הייתי ישנה עד שלוש בצהריים וקמה עם דכאון שלא היתה לו תרופה, ניסיתי לצאת ולרוץ מרחקים ביער ירושליים כדי לברוח ממנו, או להכניע אותו. הסיגריות הכניעו אותי.

זה לא היה זה. לא החבר, לא הדירה, לא הפסנתר, לא המטפל, לא האילתור המוזר. לא מצאתי את עצמי ויצאתי לחו'ל. ככה עושים, לא? הפסנתר עבר זמנית לשוקי שאז עוד היה אח שלי, יחד עם הכלב שאימצתי לא מזמן, בלוז. נסעתי ללונדון – התחלתי אצל משפחה של אבא והתגלגלתי להרבה מקומות שרק את חלקם אני זוכרת ואולי את רובם מעדיפה לשכוח, מה שאפילו יותר נכון לגבי התחנה הבאה בה שהיתי חדשיים, פריס. כשחזרתי מן ההרפתקאה המוזרה, די מבולבלבת – שוקי ניסה לעזור, היה היחידי שבאמת קצת דיבר איתי וניסה להרגיע – חזרתי ללמוד אצל גברת ברגים, עשיתי בחינות קבלה לאקדמיה. התקבלתי למכינה ונהייתי סטודנטית.

בשנה הראשונה גרתי אצל אמא וניגנתי על השימל. הכל כאילו חזר לקדמותו. אני בבית, אמא בבית, אני מנגנת, אני מתאמנת, אמא נאלצת להתמודד עם כך שאני כבר לא ילדה ומשתדלת לנדנד פחות. אנחנו רבות למרות זאת. בשנה ההיא ניגנתי כמה פרליודים ופוגות של באך, שירים ללא מילים של מנדלסון ואת הסונטה מספר17 של בטהובן, 'הסערה'. אני יושבת על השרפרף השחור, בפיג'מה, חולה עם חום, ומנגנת את הפרק השלישי בשלוש שמיניות, עם החזרות האינסופיות, עם ההתנדנדות הזאת בין הרמוניות מינוריות שנדמה שהן דומות זו לזו אבל הן מפתיעות שוב ושוב בפניות שהן לוקחות, במקומות שהן סוחפות אותך אליהם, והזיה תוקפת אותי, מין חלום בהקיץ שברור לי שמקורו במוסיקה המכושפת הזאת. אני רואה בית חרושת, מפעל, ומכונות, מייצרות, עובדות ללא הפסקה, הקצב שלהן הוא הקצב של הפרק, הן מייצרות סוכריות בכל מיני צבעים וגדלים. הכל מתוק, הכל צבעוני, הצבעים חולפים ומתחלפים. העובדים הם ילדים, אולי גם הם בפיג'מות, כמוני...

בתקופת הלימודים זכיתי כנראה לסטטוס גבוה יותר, בדירה שכורה משלי, קודם לבד באבו–טור, ואחר–כך עם בעל וילד בנוה–שאנן, והשימל עבר אלי בזמן שאמא קיבלה את הפסנתר שקניתי בכמה גרושים בתקופה הטרום–סטודנטיאלית שלי; יצור הונקי–טונקי כלשהו, בעל צליל חזק ובלתי יציב, שחור גם הוא, אבל בהחלט בלתי–מבריק, עתיק, זקן, רועד, נוטה למות, שבאמת שבק פתאום – הסתבר שהיה לו סדק רציני בלוח התהודה, מחלה חשוכת מרפא לפסנתר בגילו. בכל מקרה, השימל שלי ליווה אותי בכל שנות הלימודים באקדמיה ופיאר כל דירה שעמד בה.

הדירה באבו–טור היתה מעוצבת כל–כך יפה, והנוף שבחוץ היה כל–כך מרהיב ומרגש, והגינה היתה כל–כך ירוקה ומטופחת, שהשימל הרגיש שם לגמרי בבית, בין יצורים נעלים כמוהו. באותה התקופה עזבה גברת ברגים את הארץ, ואני עברתי ללמוד אצל בני אורן, שינוי מבורך של מאה שמונים מעלות. פתאום דיברו איתי על מ ו ס י ק ה, פתאום היתה השראה, שיחות על משמעות המוסיקה, על המלחינים, על העולם הפנימי של היצירות, על אופן הפקת הצליל. נשמתי לרווחה. אהבתי את בני. באבו–טור השימל ואני התמודדנו עם הטוקטה השניה של באך, ועם בראהמס ובטהובן. בני לא נח על שמריו ואיתגר אותי עם יצירות קשות. עשיתי טאי–צ'י ומדיטציה, ניסיתי גם קראטה ואכלתי טבעוני.

נושא האימונים היה שוב מסובך. היו תקופות שניגנתי את השעתיים ביום ותקופות שממש לא. תקופות שבהן הייתי פתאום נזרקת באיזה חור עם כל מיני חברים, בתל–אביב למשל, תקופות שבהן הייתי שקועה בייאוש שלי, בתלישה השערות שלי, בשנאה העצמית שלי, בעישון וצריכת כל מיני חמרים, בעישון סיגריות בשרשרת ושתיית חמרים אחרים. והשנאה העצמית שלי התגנבה לתוך הנגינה שלי, לא ידעתי איך אני רוצה לנגן, מה אני רוצה להביע, מי אני מאחרי הפסנתר, וזה תסכל אותי וגרם ליותר כעס ושנאה. אבל התקופות שבהן כן התאמנתי, ועשיתי מדיציה ואכלתי בריא, היו מהיפות בחיי. האוירה בדירה באבו–טור היתה קסומה, ולפעמים הייתי בהתרוממות רוח שבני אורן, באך וברהאמס תרמו לה הרבה. לפעמים הצלחתי להכיל את היופי.

החיים הכפולים האלה קיבלו תפנית חדה אחרי שנכנסתי להריון. דרך ברק הכרתי בחור הולנדי מוזר במקצת. חשבתי שהוא נחמד ושהוא נראה מצחיק עם עגיל פלסטיק באוזן אחת, טי–שירט וורודה ותלתל ארוך שגלש על עינו החומה. אחרי שנה ומשהו ונסיעות שונות ליוון, להולנד ולפורטוגל נכנסתי להריון ממנו וחיי השתנו לתמיד.

חרט בא ארצה ועברנו לדירת שלושה חדרים ברחוב נוה–שאנן, מקום קסום גם הוא, באופן שונה לגמרי מאבו–טור כמובן, אבל היה צריך מקום לתינוק הממשמש ובא, היה צריך להיות מעשיים...  השימל קיבל מקום נכבד בחדר השינה דוקא. שם היה יותר מרחב וגם פרטיות להתאמן. שם גם התחלתי ללמד את בנות השכונה. החיים הפרועים שלי הסתיימו באחת. הטירוף שלי כאילו נעלם בתקופה ההיא, עד היום לא ברור לי איך ולאן. ויחד איתו, ויחד עם סיום תקופת הסמים השונים, נעלם גם סוג של השראה, של שאר–רוח שהייתי רגילה אליו. כל האנרגיה שלי התמקדה בתינוק הגדל בתוכי. נהיית אמא, עקרת–בית כזאת, החברים לא הבינו מה קרה, שוקי התרחק, ההורים התבלבלו, חרדו, דחו, בסוף קיבלו. אני שמחתי כל–כך בהריון הזה שהפכתי לחומת מגן שכל מטרתה היתה להגן עליו, וכמו חומה נהייתי חזקה, קשה, נוקשה, חד–משמעית, בלתי גמישה לחלוטין.

עם ההריון וגל המעשיות ששטף אותי, החלטתי, החלטנו, הוחלט, אחרי שלא כל–כך עמדתי בכבוד בבחינות המעבר באקדמיה משנה שניה לשלישית, לעבור למגמה לחינוך. דבר שנראה לי בעבר מאוד לא מתאים לי עם האנטי מימסדיות שלי, עם הבלי תעודת בגרות, אני הזרוקה, לא. הרי הלכתי לאקדמיה פשוט כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ומה פתאום אלמד פתאום מקצוע כל–כך ילד–טוב–ירושלימי כזה? ובכל זאת השתכנעתי שזה יהיה יותר מעשי, פחות לחץ מבחינת הפסנתר, ובכל זאת להמשיך ללמוד, וגם עברתי מבני לתלמה כהן. מעבר שהתאים בהחלט למעשה, למרות שהצטערתי לאבד את בני המלא השראה. תלמה היתה יותר מעשית, ולא נטולת השראה, למדתי ממנה הרבה, זה היה קצת כמו לחזור למורת הילדות שלי, רחל הרפז, שהיא גם גרה בשכנותה, מעגל נסגר.

אצל תלמה ניגנתי באך ושוברט ומוצרט, למדתי טכניקה יותר יסודית, השלמתי חסכים.

 

ובמשך שנות האקדמיה ושנות האמהות הראשונות שלי, התחילה האינתיפדה. אילאי כבר הלך לגנון של אסתר ועדינה בתחילת הרחוב שלנו. היו לו חברים וחברות שהאמהות שלהן היו גם סוג של חברות שלי, חרט עבד בגן החיות, אני למדתי ולימדתי, אמא ואבא עשו בייביסיטינג. חיים די מאורגנים. אבל הנה פתאום אינתיפדה, הפלסטינים זורקים אבנים. מבחינתי זה היה סימן ברור מצידם: הגזמתם, לא רוצים כיבוש ולא כובש, צאו מהשטחים. מבחינתי אני יוצאת מיד. מאותו רגע אפילו הפסקתי ללכת לעיר העתיקה, שלא לדבר על מזרחה משם. אם כולם היו עושים כמוני, ההיסטוריה היתה כנראה נראית אחרת. והנה סיום האקדמיה ממשמש ובא. והנה מחשבה שעברה בנו: נלך ננסה שנה או שנתיים לגור בהולנד. מה סתם התחתנתי עם הולנדי? נכנס בי גם פחד על ילדי הקטן, לך תדע אם איזה פלסטיני שלא מכיר את דעותי הפוליטיות יכנס לאמוק ויפרוץ לגן הילדים הקרוב.

 

בבחינת הסיום קיבלתי ציון נאה. ניגנתי את הפרטיטה הראשונה של באך בסי במול מז'ור, יצירה מופלאה, סונטה של מוצרט בפה מז'ור, משהו רומנטי, אולי את האימפרומפטו של שוברט בסול במול מז'ור, ויצירה מודרנית ישראלית. קיבלתי גם מחמאות ונדמה לי שבני, שהיה בין הבוחנים, שאל אם אני מעונינת להמשיך במגמת הביצוע, אבל אנחנו כבר היינו כמעט ארוזים, התכנית היתה סגורה ובתחילת אוגוסט טסנו לאמסטרדם.

 

רוב החפצים שלנו וכמובן השימל עברו לאמא. לאט לאט התברר שאנחנו לא חוזרים אחרי שנה וגם לא אחרי שנתיים. בביקורים השנתיים אבא תמיד לקח אותנו משדה התעופה, אירגן לנו דיור, אמא חיכתה שנבוא לאכול, והשימל חיכה שנבוא לנגן. כרגיל הנדנוד, נו תנגני משהו, והשתקת הנוכחים, וההתערבות במי מנגן מה, וחוסר המרוצות כשהילדים סתם 'מקשקשים'. איך בכל זאת יצא ממני משהו יצירתי, חידה בעיני.

 

החפצים חיכו, חלקם לקחנו בביקורים השונים, חלקם הזדקנו להם יחד עם אמא בארון הצעצועים הכחול הישן שמאחרי המטבח, ליד מכונת הכביסה וארון כלי העבודה, אותו ארון ששוקי, בביקורו היחיד אחרי פטירת אמא, אמר עליו שהוא בטוח שפטיש הברזל הכבד, עם ידית העץ הצבועה עוד מונח בדיוק באותו המקום. דברים אצל אמא לא השתנו, אף פעם, כך הוא אמר. זה בית. כאן כלום לא משתנה, לכאן אני תמיד יכול לבוא. ואני רק תוהה למה הוא לא בא. הוא לא בא כשהיא חלתה, לא כשגססה ולא כשנפטרה. רק בתום השבעה הוא בא – כמו אצל אבא, ביום האחרון של השבעה – הוא עמד בפתח ואני לא זיהיתי אותו. ראיתי איש דתי עם זקן וכיפה שחורה ורק עמדתי והסתכלתי. לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שהוא אמר: את לא מזהה אותי, מה? והקול שלו היה כולו מוכרות.

 

שבועות שלמים עסקתי בריקון הדירה וסידור כל הדורש סידור. השימל, לאחר ששוקי סירב באדיבות לקחת אותו, יחד עם כל שאר הדברים שהצעתי לו, את הכל הצעתי לו, עבר כאמור לחמוטל וחיכה בסבלנות למסע הגדול, השלישי בחייו, אל מעבר לים.

 

 

© נאוה בנימיני 2012

 

* ב–2017 תרגמתי את הסיפור להולנדית עבור מקורבי. ב–2019 הסיפור התפרסם כחלק מן הספר של בני אילאי המבוסס על פרויקט התיאטרון שלו סביב המשפחה וקורותיה.