מחשבותי על הא ועל דא

     1970   אני מנגנת בטהובן וחושבת על אחי הגדול שנפטר לפני עשר שנים, באוזני רוחי אני שומעת אותו מנגן. הוא יושב מאחורי הפסנתר השחור שלנו, השימל המבריק והעדין, פסנתר המשפחה שאהב אותנו וקיבל את כולנו בדיוק כפי שהיינו. אותו הפסנתר שעומד עכשיו כאן, בסלון שלי .   שוקי, אחי – שהיה גדול ממני בעשר שנים – הקדים אותי כמובן בכל : הוא ניגן יצירות קלאסיות מסובכות הרבה לפני שאני יכולתי להן, הוא ניגן ביטלס על הפטיפון וגם על הגיטרה, עישן ומרד שנים רבות לפניי, הוא היה המדריך שלי לחיים . כמה קשה היה לי כשהמדריך הזה הלך לאיבוד. כאחות צעירה שהעריצה את גיבור ילדותה – את חוכמתו וכישוריו, את חוש ההומור המוזר והמעודן שלו, את חיוכו – אגב, היפה ביותר בעולם – לא ידעתי איך לקבל את ההליכה לאיבוד שלו. כמה נבגדת הרגשתי כשהתרחק, כמה אשמה הרגשתי, כמה כעס, כמה עצב. אחרי מותו התגלתה מלוא הטרגדיה של חייו. ושוב היה עצב, ושוב אשמה, ושוב.   בחודש שעבר, לקראת יום השנה העשירי למותו, דיברתי עם חברה לשעבר שלו שאיתה היה לי קשר מיוחד ושיתפתי אותה ברגשותיי הסותרים. בעיקר שא...