מחשבותי על הא ועל דא

2.11.19 המפגש רחבת הכניסה הומה מאנשים, חברתי ואני אנגג׳ה, אומרות, אחת–שתיים–שלוש, לוקחות אויר ונכנסות. היא ואני, כמו פעם, כמו תמיד. קולות האנשים מתערבבים בהדים של עצמם, ובכל זאת אין תחושה של רעש, רק של ריבוי קולות. כמעט מיד גובר חוש הראיה על חוש השמיעה, אנשים מתמגנטים אחד על השני, עיניים מחפשות עיניים, קוראות את השם על התג, מה זאת את? זה אתה? מתחבקים, צוחקים, כאילו זה מן משחק אחד גדול. ואז השיחות, מתחילות מעצמן, כאילו לא עבר זמן, כאילו נשארנו מחוברים באיזה חוט סמוי מן העין במשך ארבעים השנים שחלפו. המציאות הפיזית אומרת: זה אדם מבוגר, המציאות הפנימת אומרת: זה ילד. מסתובבת כאילו עם משקפיים חסינות–זמן. חום, חיוך בעיניים, מוכרות, הכרות, זיהוי, סוג של אהבה באויר. מושכים–נמשכים לפינה, רגע החוצה, לחלק משהו שהרבה זמן רצינו לאמר. ובאולם הכינוסים זה ממשיך. אנחנו קצת ילדים והנואמים על הבמה הם הגדולים, אין שום קשר לגיל הביולוגי של הפרטים. אנחנו באותה התרגשות, פעימה אחת גדולה של עורקי הגוף הזה – בית הספר, התלמידים, המחזור, אנחנו, ואפילו תחושת אחווה כלפי בני המחזורים האחרים. לא ציפיתי לחום,...