המפגש

2.11.19

המפגש

רחבת הכניסה הומה מאנשים, חברתי ואני אנגג׳ה, אומרות, אחת–שתיים–שלוש, לוקחות אויר ונכנסות. היא ואני, כמו פעם, כמו תמיד. קולות האנשים מתערבבים בהדים של עצמם, ובכל זאת אין תחושה של רעש, רק של ריבוי קולות. כמעט מיד גובר חוש הראיה על חוש השמיעה, אנשים מתמגנטים אחד על השני, עיניים מחפשות עיניים, קוראות את השם על התג, מה זאת את? זה אתה? מתחבקים, צוחקים, כאילו זה מן משחק אחד גדול.

ואז השיחות, מתחילות מעצמן, כאילו לא עבר זמן, כאילו נשארנו מחוברים באיזה חוט סמוי מן העין במשך ארבעים השנים שחלפו. המציאות הפיזית אומרת: זה אדם מבוגר, המציאות הפנימת אומרת: זה ילד. מסתובבת כאילו עם משקפיים חסינות–זמן. חום, חיוך בעיניים, מוכרות, הכרות, זיהוי, סוג של אהבה באויר. מושכים–נמשכים לפינה, רגע החוצה, לחלק משהו שהרבה זמן רצינו לאמר.

ובאולם הכינוסים זה ממשיך. אנחנו קצת ילדים והנואמים על הבמה הם הגדולים, אין שום קשר לגיל הביולוגי של הפרטים. אנחנו באותה התרגשות, פעימה אחת גדולה של עורקי הגוף הזה – בית הספר, התלמידים, המחזור, אנחנו, ואפילו תחושת אחווה כלפי בני המחזורים האחרים.

לא ציפיתי לחום, לא ציפיתי להרגיש שמחה. אני כעסתי על בית הספר, כעסתי על המורים, על המוסד, על הממסד, על המבוגרים. והנה.

מין קדחת של שיחות ופגישות. כמו speed dating ומשחק הכסאות ביחד. יש משיכה חזקה לדבר עוד, לשאול, לשמוע, להיזכר, להזכיר. יש אנשים שאני מיד נמשכת אליהם, ויש כאלה שפחות, וזה בערך ביחס ישר לקשרים של אז, אם כי לא לגמרי.

כמו מוכי הזיה מסתובבים כולם, למטה יש אוכל, ואני מחפשת את המחזור של אחי שלמד עשר שנים מעלי, רוצה לראות חברה, חבר, לרגע. מתחבקים, עצובים, מדברים קצת ונזכרים, אך לא יותר מידי, שלא יכאב מידי.

ואז הסבב. מתוך החמישים ומשהו בני מחזור 1979 שבאו, נשארנו כארבעים איש, ישובים בריבוע מסודר לאורך קירות כיתה ג׳7. טוב שיש מורה בסביבה, כי אנחנו, הילדים, ממש לא ממושמעים, מדברים בקולניות, נכנסים אלה לדברי אלה... האם זהו התיכון שלידה? המורה הצעיר שלנו למתימטיקה, טרי מהמאפיה (סליחה, המנהל הנוכחי, על סף פרישה – לא נקלט לי) משליט סדר בבלגן. מושיב אותנו ומורה לנו להתחיל את הסבב. מכאן בבקשה.

׳כאן׳ זאת חברתי שיושבת לצידי. ואני אחריה. היא מרגישה קצת לא נוח, ברור, להיות ראשון זה לא נעים; מה אומרים, מה לא אומרים, כמה זמן מדברים, אין לך דוגמא, ה trend עוד לא נקבע. טיפה עזרתי לה, ככה אני, אוטומטית.

בתורי אמרתי דברים שלא התכוננתי אליהם ולא ידעתי שאומר. סיפרתי על המפגש של בנות הכיתה מבית הספר היסודי שלי יפה–נוף לפני שלוש שנים, על פתיחת העיניים הגדולה והחשובה לעובדה שלכל אחת מאיתנו היה סיפור, שלכולן לא היה קל, שלכולנו היה מסובך בדרכנו המסוימת, ועל איך השיעור הזה עזר לי להגיע לכאן היום. סיפרתי גם שתקופת התיכון היתה עבורי תקופה שחורה וכולם צחקו, לא ברור לי לגמרי למה. אבל זה היה בסדר. סיפרתי שהרגשתי בודדה ולא שייכת.

הסבב לקח כשעתיים. אנשים לקחו את הזמן ובניגוד לציפיה, לא מיהרו וגם לא גילו חוסר סבלנות. היה מרתק לשמוע את כולם, לאו דווקא בדיוק את התוכן, אבל את מי שהם, מי שהיו, ומי שהם עכשיו. אני חושבת ששתיתי יותר את הקולות מאשר את המילים עצמן, את המבט בעיניים, את הדמות. איך השתנה, או ממש לא, ובמה, ומה כל אחד בוחר לחלק, לשדר ומה דוקא לא.

בניגוד להיחשפות בפגישה עם בנות היסודי, הופתעתי לשמוע שהרבה אנשים ציינו את התקופה כטובה. נראה שרובם אהבו את בית הספר, אהבו ללמוד, העריכו את המורים ואת שיטות הלימוד ובכלל עברו תקופה יפה וחשובה. כמובן שהיו כמה ידועים שניסו להיות בשיעורים פחות ככל האפשר, אבל גם הם נהנו מן התקופה בדרכם על ידי העיסוק בספורט וכדו׳.

לא ברור אם זהו מדגם מייצג. כמותית היינו בדיוק רבע מתלמידי המחזור. ומה עם כל אלה שלא הגיעו? או הגיעו ולא נשארו לספר? כמה מהם לא היו מעונינים, או דווקא חששו לבוא? כמה לא ידעו על המפגש או ידעו והחליטו לא לבוא או פשוט לא יכלו? אין לדעת, אבל מן המדגם שנכח עלתה בי המסקנה שרוב בני המחזור עברו חוויה חיובית בשנות התיכון.

רק בודדים סיפרו על קשיים. ואולי רבים פשוט לא סיפרו? מבחינתי האישית המפגש הזה חיזק בי את התחושה שהתיכון שליד האוניברסיטה לא היה בית הספר אליו התאמתי, והוא מצידו גם לא התאים לי. אנשים רבים סיפרו על תחושת הרווחה האינטלקטואלית שחוו עם המעבר לתיכון, על אופן הלמידה שתרם כל כך להתפתחותם ולעיצובם, על המורים המשובחים.

אני הייתי בתיכון אחר. בתיכון שלי אכן למדו כל מיני אנשים, אבל אני לא עסקתי בלימודים. האג׳נדה שלי הייתה שונה לגמרי. הייתי שרויה במלחמת קיום מתמדת. הגעתי לתיכון מסיבות שבעצם לא היו קשורות בי. בכיתה ו׳ יסודי היה לי לא טוב, אחרי השנים הצעירות יותר בהן הייתי החכמה–מצחיקה וחביבת המורה, באה מחנכת שלא היה לי איתה את זה. ואז נפתחה האפשרות לעבור לתיכון. אז אמרתי שאני רוצה. שתי חברותי הטובות גם הן התקבלו, אחי למד שם לפני, והורי חשבו שזה בי׳ס מצוין ולמה לא.

קצת רקע

הגעתי מבית עם תכונות מורכבות; הורי נפרדו כשהייתי בת ארבע ונשארתי עם אם שלא ידעה להיות אם, בהיותה ניצולת השואה והמלחמה שקטעה את התפתחותה בגיל ההתבגרות, ועם אח גדול בעשר שנים שמאוד אהבתי אבל היה מסובך מאוד בעצמו. מצד שני היה המון אינטלקט, סוגי אינטלגנציה רבים ומגוונים, שפות, ספרויות, אמנויות, מוסיקה מכל הסוגים, מדעי הרוח מצד האם, מדעי החברה מצד האב, מדעים מדויקים מצד האח, ספריה ענקית ועשירה בכל השפות וכדו׳.

למרות כל העושר הזה, מהצד הרגשי ביתינו לא הצטיין בהענקת כישורים. הורי עסקו במלחמות ביניהם ובין חוסר הכשירות הנפשית של אמי לבין היעדרו – בעיקר הפיזית אבל גם החינוכית והרגשית – של אבי, אחי ואני נפלנו בין הכסאות. כילדה לא ידעתי בדיוק מה קרה או מה קורה, חשבתי שאני אמורה להיות שמחה ומאושרת, ואכן גם הייתי ברמה החיצונית, אבל מבפנים חלה התפתחות שונה, שלמעשה רק היום אני מתחילה להבין לגמרי.

ואז בגיל שתים–עשרה, הגעתי לתיכון. בכיתה ז׳ עוד היה כאילו בסדר, חברות מהיסודי, בנים חמדים ובכלל... ילדים שמתחילים להתבגר אבל עוד לא ממש. ברנדה פייג היתה מתנה משמים וריפדה את ז׳–ח׳ בשכבה של שמחה וצחוק. לאט לאט, עם ההתבגרות, התחילו אצלי הדברים להתפרק. הורי עברו גירושים רעילים ביותר (הפעם רשמיים), אחי נסע לחו׳ל וחזר מוזר, חברת ילדותי עזבה אותי לראשונה בחיינו, סבתות שנפטרו פתאום בזמן שהורי לא מצאו לנכון לשתף אותי.. כל זה קרה בבת אחת בכיתה ח׳, כלומר תחילת גיל ההתבגרות ממש.

אלברט גילה שאני טובה בריצות קצרות ובקפיצה לגובה. אז הצטרפתי לנבחרת האתלטיקה. חוסר הבטחון שהלך וכבש את מקומו בגופי המתבגר ובנפשי הלא מעוגנת התבטא הרבה בחוויה שלי בזמן האימונים. הרגשתי פחותה, חלשה, מטופשת. ניסיתי חזק מאוד להיות אצנית טובה וחרדת הכשלון יצרה כנראה סוג של היפרונטילציה.

שם בעצם התחיל הפחד המודע שלי. פתאום פחדתי מהרף. כל זמן שקפצנו מעל גומי בארגז החול הייתי קופצת מצוינת, אבל פתאום הגיעו הרף, והמזרון, והפוסברי. דווקא אהבתי את המזרון ואת הטכניקה למדתי מהר, אם רק לא היה שם רף באמצע.... אלברט היה מעמיד אותי באיזור הקפיצה באיצטדיון ואומר לי לקפוץ מאה פעם 100 ס׳מ למשל. כך הוא היה מעלה כל פעם טיפה, אבל מעבר לגובה מסוים הייתי קופאת, משהו כמו 110, בזמן שהשיא שלי היה משהו בסביבות ה 135 (?).

הייתי רצה את החצי עיגול, מגיעה אל לפני הרף,ואז לא קופצת, משלימה חצי עיגול שני, מגיעה לעמדת המוצא וחוזר חלילה, שעות שלמות. הצמות שהיו לי יצרו שביל מאחור. בשעות התסכול האלה הייתי מוציאה משם שערות ומתחילה לתלוש אותן. כל החרדה, אי ההבנה, הבדידות העצב התנקזו ברגעים האלה לאיזשהו אופן נוירוטי של הקלה שהפכה עם הזמן להתמכרות קשה.

למותר לציין שהפתרון של אלברט – לתת לי לקפוץ לגובה בתחרויות מתוך איזו הנחה פסיכולוגית–פרדוקסלית שאולי שם יקרה הנס ואביא לו איזו מדליה – לא ממש עזר.

8.11.19

פרידה

טיסה חזרה להולנד, ביתי האחר. אני קוראת את הכתוב לעיל ולא בטוחה שדייקתי. מה אמרו האחרים באמת? האם לא היה שם יותר קושי ממה שנראה לי ממבט ראשון? האם אני שוב קופצת בראש להיות הכבשה השחורה שהרגשתי שהיית?

המפגשים והשיחות האישיות שהתרחשו אחרי ובעקבות הכנס היו מרגשים ומפתיעים. רמת הפתיחות, הרצון לחלק, להבין, ליישר ולהבהיר דברים היו עצמתיים ביותר. יש מי שאומר: היינו ילדים מפגרים, ויש מי שאומר: היה לנו קשה, טוב שנרפאנו, אבל הקו הכללי מסכם לי את הדברים כך: היינו מתבגרים, לכל אחד היה בתקופה ההיא לא פשוט, עשינו שטויות, ברור שפגענו ונפגענו, לא ידענו מה שאנחנו יודעים היום, וה׳מחנכים׳ אולי לא ממש חינכו. ובעיקר: היום אנחנו אחרים, בגרנו, בשלנו, אנחנו צופים בעצמנו של אז ורואים תהליך ארוך, ארבעים שנה!!

ובמקביל, כך אני חווה את זה, כאילו קפאנו בזמן. כאילו הדמות שהיינו אז נשארה בדיוק כמו שהיתה ללא יכולת להשתנות מעצמה. גיל 13 הוא גיל 13, וגיל 16 הוא גיל 16. והנה מסתבר שהשותפים לחוויה ההיא, ש׳קפאו׳ כולם יחד בזמן ההוא, יכולים לגרום להפשרת הדמות ההיא. כחלק ממוזיאון השעווה הזה, היא לוקחת אויר, מביטה על סביבותיה ומתחילה לצעוד מחדש, בתוך החבורה, בתוך הקירות האלה. ישובים על אותם הכיסאות ממש המשכנו את השיחות שנקטעו כך פתאום בסוף שנות השבעים, כאילו לא קרה כלום, ובמקביל אנחנו יודעים שקרה המון. ידיעה שכלית.

המפגש התרחש מבחינתי על שני מישורים. הראשון הוא זה שתיארתי למעלה, הילדים שממשיכים להיות יחד, ממשיכים מהיכן שהפסקנו – הרי ללא התחושה הזאת, מה היה הטעם לכל הדבר? למה באנו בכלל? – והמישור השני הוא המבוגרים שנהיינו, דבר שמבחינת ובעיני הילד המתבגר שבנו נראה מוזר ביותר:

איך הוא קירח, איך היא התבגרה, איך לא הייתי מזהה באמת כמעט אף אחד ברחוב, סתם קבוצת אנשים בסוף שנות החמישים לחייהם, קבוצת אנשים לא מיוחדת, לא שונה מכל קבוצת מבוגרים ממוצעת אחרת. אבל כשפתאום למדתי להשתמש במשקפיים חסיני הזמן שגיליתי שעמדו לרשותי, התחלתי לראות חבורת הילדים.

13.11.19

לאחר מעשה

ארבעה ימים מאז שנחתתי, אבל עוד לא נחתתי באמת. קבוצת הווטסאפ הולכת ומשמינה, כבר היגענו לכ–90 חברים. אני תוהה, מה אני בכלל עושה כאן? כל הנסיעה הזאת, המפגש ובכלל מפגשים עם תקופות כאובות היו עד לפני זמן קצר לחלוטין מחוץ ל–comfort zone שלי. רק בזכות תהליך ריפוי עמוק שאני עוברת יכולתי בכלל (ופתאום גם רציתי) להתחכך בכל הדבר הזה. בדרך כלל אני באה לירושלים ובורחת אחרי יום, סותמת את פי החברות כשמתחילים לדבר על התיכון וכו׳. לא להרגיש, לא לחשוב, לא להיחשף מידי, הכל כואב.

ובאמת כשקיבלתי את ההזמנה לכנס המחזורים תגובתי הראשונה היתה, בחיים לא. רק שדי מהר, משהו התחיל לגרד לי שם. התחלתי לחלום על בני מחזור וכיתה, דברים צפו ועלו והנה פתאום הרגשתי שאני דווקא כן רוצה, שהיום אולי זה דווקא הזמן הנכון ושאני מוכנה לנסות להתחכך ב–/ להתיידד עם גיל ההתבגרות השחור שהיה לי.

אז היגעתי, והייתי, והיה טוב. היה טוב להיות שם עם קהל רב שכולו נראה נרגש ומרוגש, היה טוב לצחוק, להרגיש שוב ילדים, להקשיב לסיפורים וגם לעמת את הכמה מורים שעצרתי במסדרון לשיחה קצרה... היה טוב וחשוב להיפגש עם כמה אנשים שהיו לי משמעותיים ולנסות לסגור כמה מעגלים, היה טוב וחשוב להתנצל בפני נער שאולי העלבתי.

ואז בבית, הקבוצה הוירטואלית כאמור תופסת תאוצה ולי קשה להתרחק, נסחפת וסופגת עוד ועוד ועוד input, רוצה להגיב, שוקלת האִם, משתפת במשהו, מקבלת תגובות... קשה לי לנחות במציאות בבית ולהתנתק מן החוויה החזקה. לאט לאט התחלתי להרגיש כפי שהרגשתי אז במסדרונות בית הספר, נסחפת בנהר שוצף של פנים, מילים, סיפורים, גירויים.. ומהו מקומי?

ואז סיפר לי בן מחזור על פגישה עם בת מחזור שסיפרה לו על חוויה מאוד רעה, שהציקו לה, שהיה לה רע כל התיכון. זה די שבר אותי לשמוע, בדיוק מזה חששתי, בדיוק לכן – מתקנת עולם שכמותי – התקשרתי לילד שחששתי שפגעתי בו כדי להתנצל. אין לדעת אילו צלקות אדם נושא עמו רק בשל טפשות של מתבגרים, אבל כשאנחנו מבוגרים, אפשר, מותר וצריך לבקש סליחה. תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לתת לאחר במתנה את הידיעה שזה לא היה באשמתו.

אז לקחתי קצת מרחק, ניסית לנחות ולהמשיך בחיי, התהליך החליף הילוך אבל עוד לא תם.

4.2.2020

פרספקטיבה

שייכת – לא שייכת? דחויה – אהובה? שונה? מיוחדת? סופר–רגישה? מורדת? מופרעת? או דווקא חזקה ונון–קונפורמיסטית? מי אני ומי הייתי אז? שאלות שהתשובות עליהן כנראה מורכבות וממש לא חד–משמעיות.

כרגע: כמו בעולם בכלל אני לא מרגישה מחוברת לקבוצה הגדולה, שם אני הולכת לאיבוד – הקונפורמיזם תובע ממני מחיר, בא על חשבון העצמיות – לי חשוב הקשר האישי, האינטימי, לדעת שרואים אותי, להיות יכולה להתבטא, ולנסות להבין גם את האחר.

וכך אני בקשר עם מספר אנשים, מי יותר ומי פחות, התהליך ממשיך ועוד לא נגמר. משהו בכלל נגמר אי פעם? לא ידעתי שתהיה כזאת חשיבות למפגשים עם העבר, אבל כמו שפעם כבר כתבתי: הנגיעה בכאב מתבררת כמרפאה. נראה שאין מנוס, כך לפחות נכון לגבי. קבוצת ווטסאפ עם כמה מבנות נבחרת האתלטיקה מניבה שוב רגעים מרגשים ותגליות מפתיעות.

מה שמכה בי כל פעם מחדש כשאני נפגשת עם מישהו מן העבר זה שכולנו בעצם חיים חלק גדול מהזמן ב׳סיפור על׳. לי יש סיפור על זה ועל זאת, כי כך ראיתי אותה ואותו, כי כך הם השתקפו בעיני הנעורים שלי. והנה מסתבר שזאת שנראתה כל כך חזקה ואפילו פוגענית היתה בעצמה פגועה, שזאת שנראתה הכי ספורטיבית הרגישה נחותה, או דווקא חרדתית, שלכל אחד יש סיפור פרטי משלו.

ובעצם כולנו כך, בכל הגילים. כבני אדם בהגדרה אנחנו משקפים ומשתקפים. מספרים לעצמנו סיפורים על עצמנו ועל אחרים ולא בודקים לעיתים קרובות מה המציאות, או לפחות מה המציאות של האחר. המפגש עם העבר מחדד את התופעה הזאת ונותן לנו הזדמנות ללמוד מחדש, להקשיב, להיפתח, לתקן הנחות שגויות שהנחנו. זה דורש הרבה הקשבה ופתיחות, זה מלמד, מרגש, יפה.

 

נאוה בנימיני פברואר 2020