קינה לעזה

 

הקדמה

 

אני כותבת ובאמת לא יודעת אם כל זה נכון. האם אני לא נאיבית מידי? אני לא לגמרי מבינה את עצמי: מה בעצם מניע אותי לרצות כל כך לעמוד לצד הפלסטינים? האם זו אשמה? האם זו הסלידה שלי מהקונספט "אנחנו" באופן כללי, ובאופן פרטי מ "אנחנו, הישראלים היהודים-ציונים"? והאם אני בכלל יודעת על מה אני מדברת? כמו כולם, אני מסתמכת על התקשורת כמקור מידע. אני גם קוראת הרבה ברשתות החברתיות ומקשיב לפודקאסטים, אבל האם אני בתוך בועה? ברור שכן. הבועה שלי מורכבת מארגונים שדוגלים בשלום ובשיתוף פעולה בין פלסטינים ליהודים, פעילים נגד שירות צבאי בעזה, אנשים שעומדים בשתיקה עם סירים ריקים באמצע תל אביב כמחאה נגד הרעב ואחרים שמדווחים מדי יום על ילדים ושאר קורבנות חפים מפשע בעזה ובגדה המערבית, קבוצות שיוצאות להפגין בהמוניהן ומתעבות את ממשלת נתניהו.

 

אני גם מנסה להבין את הנרטיב הפלסטיני, כמו לחנך את עצמי מחדש. הסיפור נוגע בי. אבל האם המציאות אינה הרבה יותר מורכבת? מה לגבי החמאס? הם לא נחמדים, הם לא לוחמי חופש, לא אכפת להם מהעם שלהם. מה מניע אותם? ובמדינה שלי, האם כל מי שלא בהכרח רוצה להתיידד עם הפלסטינים הוא רע? ויש עוד ניואנסים וגוונים למציאות המורכבת הזאת. אני חוששת שהמורכבות הזו לא משתקפת בכתיבה שלי כרגע. יום יום אני עסוקה במחשבות על הסוגייה הזאת ומתקשה להתנתק ממנה וכבר תקופה מנסה לכתוב, אבל איכשהו זה לא מקבל צורה. אז אתמול עלה בי סוג של חזיון וכתבתי אותו. אולי זה יותר שיר, תמונה או חלום.

 

––

 

קינה לעזה

 

ככל שהימים עוברים, השבועות, החדשים, השנים, נעשית עזה יותר ויותר שקופה. יותר ויותר קשה לראות את דמותה החיוורת ממילא, כי, נו, איפה זה בעצם ומי חי שם בכלל. אני חווה היום את עזה כמו בת משפחה רחוקה, לא מוכרת ובכל זאת קרובה ללב. כי שמעתי עליה ולמרות המרחק ניסיתי להקשיב לה ואני יודעת שהיא במצב רע, אני יודעת שהיא חולה במחלה אכזרית. פה ושם נקרית על דרכי זעקה לעזרה ותמונות ילדים חולים, רעבים, מיואשים, שלא מבינים כיצד זה קורה.

 

גם אני איני מבינה כיצד זה קורה וליבי בוכה.

ליבי שרק נרפא ממלחמה אחרת שבה הדור שמעלי נכווה, נרצח, הורעב, הפך לצאן לטבח, עבר דהומניזציה. ליבי לא מבין איך וכיצד. איך בני עמי מחוללים רצח, מאפשרים הרעבה, איך הילדים שלנו משתתפים בתיאטרון הסדיזם המשתולל.

 

אני לומדת ערבית ומנסה לאחרונה לקרוא עדויות וסיפורים, מעזה, מהגדה, מערביי ישראל. השפה מקרבת אותי ומלמדת אותי להקשיב לעם הזה ששנים חייתי לידו, לצידו, מעבר לגבולו. אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת את העובדות. תמיד הרגשתי וידעתי ששטפו את מוחנו, שהציונות וההתיישבות היהודית בפלשתינה באו על חשבון התושבים המקומיים. מה שקורה היום גורם לכל העמדת הפנים הזאת לאבד את תוקפה. אין טעם יותר להתכחש לנכְּבָּה, חייבים להעניק לפלסטינים את זכות השיבה, חייבים לתת להם אויר וזכויות וחיים.

 

וראשי יודע שככה זה, שההיסטוריה חוזרת, שהאדם נתון לשליטת יצרים שפלים ושכאשר התנאים יוצרים סיר לחץ, הם מתפרצים. אני חושבת שאין לזה תקנה, שהטוב חסר סיכוי מול הרוב בזמנים ובמקומות בהם הרע יוצא מכלל שליטה. אני יודעת שקשה לרוב האנשים להביט על דמותם בראי, קשה מאוד להעלות על דעתך שאולי אתה טועה, שאולי גם לך ולחברה בה אתה חי קרה הנורא מכל: לקית בעיוורון עצמי. לקית בשנאת האחר, ככה, בלי לשים לב, בגלל החינוך. קשה לצאת ממעגל המוכרות והנוחות ולשאול שאלות קשות וכואבות.

 

אבל ליבי בוכה ואני צופה בחזיון זוועות שאין ביכולתי להפסיק אותו. מרחוק אני שומעת את עזה לוחשת, כבר אין בה כוח לדבר, להשמיע קול. בזחילה על האדמה הלוהטת היא מתחננת לטיפת מים, טיפת אוכל, טיפת רחמים. בתוך החיזיון חוסר אונים: כבר אי אפשר להציל אותה, היא חולה סופנית ותיכף תגווע. והעם הפלסטיני, שבמשך מאה שנות ציונות בארץ ישראל נאלץ לפנות עוד ועוד מקום, עוד ועוד אדמה, עוד ועוד זכויות, גם העם עצמו נדמה כמתפורר. אין מי שקם לעזרו. לא מבית ולא מחוץ.

 

ובכל זאת, תארי לך שהיה שלום, תארי לך שכולם היו מניחים את נשקם, שכל האגו הגברי הזה היה מתפוגג. היינו מתחבקות, כולנו מכל צידי כל הגבולות ויושבות יחד, שרות, משוחחות, יוצרות, מרעיפות אהבה על סביבתנו. היינו יושבות יחד על חוף הים בעזה, או בתל אביב, מטיילות בעכו או ביפו. את תספרי לי על המפתח של סבא וסבתא, איפה עמד ביתם ועמדה נחלתם, מה הם עברו. ואני אספר לך על סבַי וסבתותיי, על כל מה שהם עברו. ויחד נירפא, יחד נחלים. תארי לך. תארו לכם.

 

 

 

נאוה בנימיני

16.08.2025