מחשבותי על הא ועל דא

  אז הבאתי את הפסנתר שלי מהארץ. הפסנתר שלי. זה לא סתם חפץ. הוא אישיות, יש לו היסטוריה ואופי ורגשות. השימל שלי. השחור, המבריק. הוא נולד איפשהו בגרמניה בתחילת שנות השישים ובשנת שישים וארבע קנו אותו הורי, ממש לפני שחזרו ארצה. לא ברור לי אם הוא נשלח למישיגן וחי שם קצת, או נשאר באריזה, ומשם לארץ, או, מה שיותר הגיוני, שהוא נשלח ישר ארצה. בכל התמונות שלנו מאמריקה רואים פסנתר אחר. אבל מהרגע הראשון בארץ רואים בתמונות רק אותו, את השימל. כולם נגנו עליו. אמא שלי, כי היא למדה פסנתר בצעירותה אחרי המלחמה ברומא והמשיכה לתחזק את הנגינה פה ושם על ידי פריטה רגישה של הנוקטורן הראשון של שופן, או מונוטונית אך נמרצת של האטיודים הידועים לשימצה של האנון, ושוקי שלמד הרבה שנים פסנתר אבל עבר לגיטרה קלסית, וניגן מלבד יצירות קלסיות גם שירים של הביטלס בשני הכלים, ועוד כל מיני דברים שאני זוכרת רק במעומעם. כי בעצם הוא כבר היה גדול וכמעט הפסיק עם השיעורים בשלב שבו אצלי מתחילים הזכרונות הממש מודעים. אני התחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש אצל איזו גברת (מילר?) יקית מכובדת שאולי אפילו היתה גם המורה של שוקי. אני חושבת...