בטהובן

 

 

 1970

 

אני מנגנת בטהובן וחושבת על אחי הגדול שנפטר לפני עשר שנים, באוזני רוחי אני שומעת אותו מנגן. הוא יושב מאחורי הפסנתר השחור שלנו, השימל המבריק והעדין, פסנתר המשפחה שאהב אותנו וקיבל את כולנו בדיוק כפי שהיינו. אותו הפסנתר שעומד עכשיו כאן, בסלון שלי.

 

שוקי, אחי – שהיה גדול ממני בעשר שנים – הקדים אותי כמובן בכל: הוא ניגן יצירות קלאסיות מסובכות הרבה לפני שאני יכולתי להן, הוא ניגן ביטלס על הפטיפון וגם על הגיטרה, עישן ומרד שנים רבות לפניי, הוא היה המדריך שלי לחיים. כמה קשה היה לי כשהמדריך הזה הלך לאיבוד. כאחות צעירה שהעריצה את גיבור ילדותה – את חוכמתו וכישוריו, את חוש ההומור המוזר והמעודן שלו, את חיוכו – אגב, היפה ביותר בעולם – לא ידעתי איך לקבל את ההליכה לאיבוד שלו. כמה נבגדת הרגשתי כשהתרחק, כמה אשמה הרגשתי, כמה כעס, כמה עצב. אחרי מותו התגלתה מלוא הטרגדיה של חייו. ושוב היה עצב, ושוב אשמה, ושוב.

 

בחודש שעבר, לקראת יום השנה העשירי למותו, דיברתי עם חברה לשעבר שלו שאיתה היה לי קשר מיוחד ושיתפתי אותה ברגשותיי הסותרים. בעיקר שאלתי את עצמי: איך אתמודד עם הכאב הישן הזה שהנה שוב חוזר ועולה? לקראת יום העשור כל מה שקשור לשוקי הרגיש כמו גוש כאב מוצק בבטן שלא רצה להתמוסס. החברה הציעה להכין אוסף תמונות וזיכרונות ולשתף אותו עם משפחה וחברים. כך גם אחרים יוכלו לתרום, אולי ארגיש אז פחות לבד. הגוש בבטן לא התפוגג, אבל התחלתי במשימה, קיוויתי שהפעילות הזו תאפשר לי להנציח את אחי ובו בזמן תגן עליי מפני הכאב.

 

ההשפעה של יצירת האוסף הפתיעה אותי. בימים נברתי באוספי התמונות ובלילות, במקום סיוטים, עלו בי דימויים יפים של שוקי. שוקי החמוד, המצחיק: בן שש, שבע, שמונה במישיגן, בגינה, בשלג, על הקרח, מחליק, זורק כדור, מגלגל חישוקים על זרועותיו. שוקי בן תשע ועשר עם משקפיים ואחות תינוקת. ותמונות מאוחרות יותר: מאחורי הפסנתר, על הספה, מחייך למישהו מוכר, איתי, עם הורינו – כל אחד בנפרד ולעיתים רחוקות גם יחד. אפילו בשנים שכבר קשה היה לו לחייך, פתאום ראיתי עדינות, ראיתי את הרוך הטבעי שלו מאחורי הקשיים, את הפגיעות. כך הוקפתי בחום: התמונות הישנות של הרגעים ההם מחיינו הקרינו פתאום חום.

 

פרסמתי אותן: שוקי כתינוק בירושלים של שנות החמישים ושוקי במישיגן של שנות השישים, ואז שוב בירושלים של שנות השבעים, בתיכון, בצבא, איתי במרפסת, במדים, על אופנוע, עם חבר, בחתונה של בת הדודה האהובה, עם סבתא וסבא. מישהו הגיב על אוסף התמונות: “רואים משפחה.” זה הרגיש לי יפה ובמקום, כמו תמיד, להתקומם מבפנים ולחשוב: “כן, אבל בכלל לא הייתה משפחה, היה רק כאב, פירוד ותסכול”, חשבתי עכשיו: “אולי זה בכל זאת נכון.” הרפיתי מההתנגדות, וכשניגנתי שוב בטהובן, הרגשתי זאת גם בגוף.

 

--

 

אני מנגנת את סונטת אור הירח ושוב שומעת את אחי מנגן את הפרק הראשון והמוכר: איטי ומרוכז, שקט ועצמתי, ספוג ביופי. הפרק הזה תמיד השתייך אליו, הוא ניגן אותו כל כך הרבה. אני ממשיכה ומנגנת גם את שאר הפרקים – האמצעי העדין והשלישי המהיר והטכני – ומרגישה גם בהם חיבור חזק אליו. ובמפתיע גם לאמא שלי. גם אמא שלנו ניגנה ובעיקר האזינה אין ספור פעמים לסונטות לפסנתר של בטהובן. עובדה זו יצרה אצלי במשך שנים יחס אמביוולנטי למוזיקה הזו, כאילו נוצרה באופן לא מודע זיקה בלתי נפרדת בינה לבין הבית שבו גדלתי, אותו בית שבו התנהלה ילדותי המורכבת, שבו נדרשתי כל הזמן להגן על עצמי מפני חוסר ביטחון רגשי. בטהובן הרגשי עם הסערה שלו סימל עבורי אולי את העולם הבלתי נתפס שסבב אותי.

 

אבל בשנים האחרונות התחלתי לחקור ולנגן את הקטעים האלה מחדש. לאחר שקיבלתי פרספקטיבה אחרת על ילדותי, יותר הבנה וקבלה, גם המוזיקה ששייכת אליה מקבלת משמעות חדשה. אני מגלה שקטעים שפעם חשבתי ששייכים לעולם המבוגרים מבחינה רגשית, ושבנוסף הם בלתי אפשריים מבחינה טכנית, מתגלים עכשיו כיחסית פשוטים עבורי. אני מתגברת על הטכניקה, המוזיקה זורמת מאליה ואני נדהמת: למה בכלל חשבתי שזה בלתי אפשרי?

 

וברגעים האלה הבטהובן של אחי ושל אמי הופך פתאום למקור תומך של ידע פנימי אינטואיטיבי, לסוג של גאווה ואפילו של חמימות. אולי אפילו של אהבה והכרת תודה כלפיהם 

.

 

 כאן מאגר התמונות והזכרונות.

 

כאן ניתן לקרוא את הסיפור המלא על הפסנתר.

 

 

 

 

נאוה בנימיני, פברואר 2025