זהו זה

31 בדצמבר 2022. אני חורפת בספרד, הסתיו בהולנד קשה לי, בסוף הקיץ הימים הולכים ומתקצרים במהירות ובצד צבעי השלכת שאותם כן למדתי לאהוב עם השנים, מגיעים ימים בהם הצבע השולט הוא אפור וגם אני מתרוקנת מכל טיפת אור וחום.

בצד זה, בנובמבר מתחילה היסטריית הסינטרקלאס החוגג את יום הולדתו ב 5 בדצמבר. הקדוש, הדומה באופן חשוד לסנטה קלאוס, מגיע להולנד בכל שנה בתחילת נובמבר עמוס במתנות לילדים – באניית קיטור, על סוס לבן, לבוש גלימה אדומה וחבוש כובע אדום מחודד, עטור זקן לבן, בידו מטה מעוקל וסביבו מפזזים ׳שוליותיו׳. פניהם של אלה צבועים בשחור, הם חובשים פיאות תלתלים שחורים, כובעים צבעוניים ולובשים חליפות צבעוניות. כבר בשנתי הראשונה בהולנד הזדעזעתי מהמחזה, כל כך צורם לעין בארץ עם עבר קולוניאליסטי עשיר, שבשטחיה באמריקה ובאסיה שירתו עבדים שחורים את האדון הלבן. לא הבנתי את העיוורון הקולקטיבי שאיפשר את הדבר הזה וכשילדי היו קטנים ורצו גם הם להתחפש כמקובל ל׳פיט השחור׳ כפי שנקראים ה׳עוזרים׳ השחורים, ניצלתי את ההזדמנות ואחד מהם היה דווקא ׳פיט הלבן׳.

לפני כחמש שנים החלו תושבי הולנד השחורים להתנגד למנהג הפיט השחור בטענה שהוא בטוי לגזענות ולהנצחת ההיסטוריה הכאובה של העבדות. מובן מאליו, היית חושבת. אבל התנגדות הנגד לשינוי המנהג המסורתי היתה עצומה: אנחנו לא גזענים, זה רק חג לילדים, לוקחים לנו את ההולנדיות שלנו, וגם, תפסיקו לנדנד. עם השנים הויכוח הולך ומחריף ובזכות הרשתות החברתיות גם הולך ומתכער. בצד זה יש שינויים של ממש, בהרבה בתי ספר כבר אין פיט שחור אלא רק פיט, לפעמים הוא צבעוני ולפעמים הוא קצת מלוכלך בשל הפחמים בארובות דרכן הוא מביא בלילה את המתנות לילדים. הילדים של בני הבכור כבר גדלים לתוך זה ואין בביתם איזכור לפיט השחור.

בת זוגו של בני הצעיר היא ממשפחה סורינאמית. סורינאם היתה קולוניה הולנדית וגם אליה הביאו מאפריקה אנשים לעבודות כפיה. בת הזוג היא מצאצאיהם וצבע עורה שחור. בשונה ממינהגנו לחגוג את הסינטרקלאס יחד, לחלק מתנות לילדים ולזלול דברי מתיקה ברמות מוגזמות, בני הצעיר הפסיק להשתתף בחג. הוא הסביר לנו שזה פוגע בחברתו וגם בחבריו השחורים שחלקו איתו את טראומות ילדותם סביב פיט השחור. כשהתעניינתי בתחושותיה הוא סיפר לי שאמרה כך: תאר לך שאני אזמין אותך למסיבה שבה כולם לובשים טלאי צהוב, וזה לא אומר כלום, זו סתם חגיגה תמימה לילדים ואין לנו שום כוונות אנטישמיות, איך היית מרגיש? נאלמתי דום. לא ידעתי.

כל ההקדמה הזאת היתה רק כדי להסביר את אחד מגורמי המתח שחגים באויר ההולנדי בחודשים נובמבר ודצמבר עד שהקדוש הטוב עוזב ומפנה את מקומו לחג המולד. קריסמס היה חביב עלי כירושלמית, שכן היינו הולכים בלילה לכנסיות ולמנזרים השונים כדי להקשיב לשירת המקהלות והנזירים, היה בזה כישוף וקסם. אבל בהולנד הקלויניסטית אין כל כישוף בחג הזה, מה שכן יש זאת ההתמסחרות המוכרת בחלקים רבים של העולם. מילא, קריסמס לא ממש מפריע לי, גם על חנוכה אני לא מתה, אבל הכל קשור לחורף, לחושך ההולך ומתגבר, לְנרות ואורות זעירים שאצלי בעיקר מגבירים את המלנכוליה.

מה שכן גורם לי להתכווץ בתוך עורי אלה ה׳זיקוקים׳. זאת מחלה הולנדית. ב31 בדצמבר מותר לכל אדם להדליק זיקוקים, ככה סתם, על המדרכה של ביתו. אלו לרוב אינם זיקוקים למען היופי, אלא סתם פצצות קטנות שכמה שיותר מרעישות יותר נחשבות. יש כאילו הגבלות, אבל זה לא ממש נאכף ולא ממש עוזר. בסוף נובמבר מתחיל הסיוט והולך ומתגבר עד סוף השנה. השכונה בה אני גרה פעילה במיוחד, כל נער משועמם דואג לו למלאי מספיק מראש ובכל שעות היום והלילה נשמעים פיצוצים חזקים מכל פינת רחוב. בחודש דצמבר אני חיה באיזור מלחמה, עשן נראה עולה מן הפיצוצים, ילדים רצים להתחבא, משטרה מגיעה לעתים. פחד.

מכל הסיבות האלה אני משתדלת לא להיות בהולנד בתקופה זאת ומשתדלת כן להיות במחוזות השמש, השנה אני בספרד כאמור. ממרפסתנו הקטנה שבקומה העשירית הים מונח לרגלי. השמש זורחת יום יום בלי השתדלות מיוחדת. אני קמה לתחיה. אנחנו חיים את חיינו כמעט כמו בבית. פגישות בזום, עבודה על המחשב, הליכות, ספורט על החוף ואפילו שחיה בים הקריר מידי פעם, מה צריך האדם יותר?

זהו זה, זה מה שצריך, ולשמחתי, יש לי. אני צועדת ומקשיבה לשירים של כל 5 העונות המחודשות. כל שיר חדש שעולה – כמובן לאחר הצפיה האדוקה בכל פרק ובשיר שמבוצע בו – מרגש מחדש וכמה נפלא שהאוסף כולו זמין לי תמיד, דרך ספוטיפיי, בכל ארץ בה אהיה, בכל מקום בו יש וויפי. אני הולכת בשמש, יושבת במרפסת ומציירת, או סתם עוצמת עיניים, הקולות הטובים של חמשת הגברים האלה, שמשתלבים זה בזה בהרמוניה מושלמת, עוטפים אותי בעוד שכבה של חום, מעלים מחשבות, רגשות, זכרונות.

מני בקול הטנור הרך שלו, בקושניר אני שומעת ילד נצחי, בראבא שר במתיקות ארצישראלית, דוב׳לה כמו אבא טוב, מבטא כל הברה בסבלנות אינסופית וגידי. קולו של גידי צץ כל פעם מחדש בגידיות אפיינית וזורק אותי לתקופות השונות של גיל ההתבגרות: כוורת, אלבום הסולו עם יוני רכטר, הכבש השישה עשר ועוד ועוד. גידי הוא זמר, החספוס המלווה טונים מסוימים לא נעלם, אבל לעיתים נדירות הוא שר קטעים שלמים ברוך מלא ומוותר לרגע על הצרידות הגידיגובית שלו ואז זה פשוט מוסיקה. אבל זה כל הזמן מוסיקה, העיבודים מצליחים לא רק שלא לפגום אלא אפילו להעשיר את השירים הנצחיים, כל שיר יצירה בפני עצמה.

אז זהו זה, בהודיה ובאהבה אני מסיימת את 2022 ומקווה להמשיך לצעוד קדימה, בשמש ואולי אפילו תחת העננים.

 

 

© נאוה בנימיני 2022