הפסנתר – גירסה מקוצרת

הפסנתר

(גירסה מקוצרת)

מאת נאוה בנימיני

 

ב–2012 הבאתי את הפסנתר שלי מהארץ להולנד שם אני חיה. הפסנתר שלי הוא לא סתם חפץ, הוא אישיות, יש לו היסטוריה ואופי ורגשות, השימל שלי. אחרי שהגיע והתאקלם מעט, התפרצה ממני כתיבת הסיפור שלו, ושל כל הפסנתרים שלי, ובעצם – ממעוף ציפור – הסיפור שלי. לבקשת חברת ילדות מבית הכרם שיניתי וקיצרתי מעט והתאמתי את הסיפור למטרת ׳סיפורי בית הכרם׳, השכונה בה גדלתי.

–

השימל נולד כנראה בגרמניה בתחילת שנות השישים ובשנת שישים וארבע קנו אותו הורי, ממש לפני שחזרו ארצה משהייה של שש שנים באן ארבור מישיגן שבארה׳ב. ובאמת, בכל התמונות שלנו מאמריקה רואים פסנתר אחר, חום, אנונימי עבורי, אבל החל בתמונות הראשונות שלנו בארץ, ברחוב הגיא שבבית הכרם, רואים רק אותו, את השימל המבריק.

כולם נגנו עליו: אמא שלי שלמדה פסנתר אחרי המלחמה ברומא והמשיכה לתחזק את הנגינה שלה על ידי פריטה רגישה של הנוקטורן הראשון של שופן, או מונוטונית אך נמרצת של האטיודים הידועים לשימצה של האנון. שוקי אחי שלמד הרבה שנים פסנתר ולמרות שעבר לגיטרה קלסית, המשיך וניגן בשני הכלים יצירות קלסיות, שירים של הביטלס ועוד כל מיני דברים שאני זוכרת רק במעומעם, כי בהיותי קטנה ממנו בעשר שנים, התחילו אצלי רק אז הזכרונות המודעים.

אני התחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש אצל איזו גברת יקית מכובדת. אני חושבת שאני זוכרת את הספר האדום של תומפסון ואישה מבוגרת וקצת גוצה שהיתה באה אלינו הביתה ויושבת לצידי על יד השימל. לא אהבתי אותה ולא את השיעורים ואז החליטו שאני כנראה עוד צעירה מידי והשיעורים ניפסקו. נסיון נוסף היה קצת יותר מאוחר עם המורה שלי לאנגלית – מוזר, שהיתה לי מורה פרטית לאנגלית, כנראה היה להורי חשוב להחזיר לחיים את האנגלית התינוקית שלי שאבדה. בכל מקרה, המורה היתה יצור מרחף למדי, צעירה ודקה, שבאה פעם בשבוע לפעילויות שונות. היו לה רעיונות מקוריים על חינוך, וכל דבר איתה הרגיש מעושה. אני זוכרת שטיילנו וישבנו בגן העשרים, אני זוכרת שהיא דיברה אנגלית במבטא אמריקאי, שעבדה עם כרטיסיות של מילים ותמונות, וגם שהיא ניסתה ללמד אותי פסנתר. אבל גם זה לא עבד.

והנה, כשהגעתי לגיל המוכבד של שמונה שנים שלחו אותי למורה אמיתית עם הרבה נסיון והרבה תלמידים. הפעם השיעורים לא היו אצלנו בסלון אלא אצלה בבית, חצי שעה פעמיים בשבוע, כמו שצריך. אז קרה הפלא והתחלתי באמת לנגן פסנתר. אצל רחל הרפז למדתי מהר ופשוט. היא היתה נחמדה, אבל לא מידי, מיוחדת, אבל לא מידי, קפדנית, אבל לא מידי. הבנתי את מה שהיא לימדה וביצעתי את מה שלמדתי. כמו שבכיתה א' למדתי לקרוא ולכתוב, היה לי מובן מאליו שהתווים מייצגים גבהים ומשכים. האצבעות שלי ביצעו את מה שהראש שלי הבין והאזניים שלי שמעו את הצלילים שהאצבעות שלי הפיקו. למדתי וניגנתי ולרוב גם אהבתי את השיעורים. למרבה הצער הייתי אמורה להתאמן בבית ואז היצירות החביבות היו הופכות פתאום לאויבים מאיימים. הנושא היה מקור בלתי נדלה לוויכוחים עם אמי, ריבים, סחטנויות ועינויים שהתמשכו עד סוף התיכון.

–

לאמא שלי לא היתה היכולת לא–להתערב בכל דבר. היא היתה מתערבת כפייתית – תכונה שלצערי ירשתי ממנה. היא לא יכלה לא–להגיד כלום, היא לא יכלה לסתום את הפה ולתת לדברים להתנהל מעצמם. אז כן, בין מיליון הנושאים האחרים שלגביהם היתה לה דעה: איך אני נראית, מה אני לובשת, עם מי אני משחקת, גם בנושא הנגינה שלי היו לה המון דעות והשגות וביקורות. בגיל צעיר עוד סבלתי את זה יחסית בשקט, אבל ככל שהתבגרתי, זה הלך ודמה למלחמת עולם קטנה.

אחרי כארבע שנות נגינה, מאושרות יחסית אצל רחל – השיעורים היו קרובים לבית, האוירה היתה ידידותית, התחושה שאתה עוד ילד – הוחלט שכדאי שאעבור לקונסרבטוריון כדי ׳ללמוד ולהתקדם יותר ברצינות'. אף אחד לא שאל מה אני בעצם רוצה. בהחלטה הפתאומית הזאת היו טמונות משאלות, תקוות וציפיות שמקורן המשוער בעבר כלשהו שלא היה לו כל קשר אלי ואל חיַי בהווה הבֵּית–הכרמי שלי ומצד שני היא יצרה התבוננות אל עֵבר עתיד שמעולם לא טרחתי להתעסק בו. כך קיבל העולם שלי מימדים חדשים.

הקונסרבטוריון היה בשכונת רחביה והייתי צריכה לקחת אוטובוס, או אפילו שניים כדי להגיע אליו. זאת היתה חוויה הרבה פחות נעימה, כל תחושת המוגנות נמוגה. כבר לא הייתי ילדה שמדלגת לה בעליזות עם תיק התווים האדום את הכמה עשרות מטרים בין הבית לבין ביתה של המורה: שמאלה במעלה רחוב הגיא, עד לפינה שבה בנו מדרגות קיצור לרחוב החלוץ, שוב שמאלה, ואחרי כחמישה, שישה בתים הגעתי, עוד כמה מדרגות אבן דרך החצר הקדמית, חדר מדרגות דומה לשלנו והנה כבר דלת הכניסה. כל זה נעלם לו ופתאום הייתי נערה בגיל טרום–התבגרות שנזרקה אל העולם הגדול, שנאלצת להתמודד עם מבטים, קולות, ריחות, תקשורת עם ובין המוני זרים שמצטופפים באוטובוסים לא נוחים, פעמיים בשבוע, הלוך וחזור. אלה היו הרבה דקות של היחשפות לְעולם שאיכשהו נראה לי זר ומוזר, לבדי, עם גופי המתחיל להתבגר ומוחי המתחיל להתברבר.

נוספה לכך העובדה שהמורה החדשה שלי, גברת יבגניה ירמוננקו ברגינסקי ('גברת ברגים' בפי שוקי), לא היתה בדיוק ידידת הנוער. לא שהיא היתה אישה רעה או אפילו נורא נוקשה, היא היתה אפילו נחמדה, בעיקר כשדיברה רוסית עם אמא שלי, אבל היא היתה למעשה יותר פסנתרנית טובה וקצת מתוסכלת מאשר פדגוגית חדורת אהבת–נוער ואידיאלים חינוכיים. את העברית שלה הבנתי בערך והיא את שלי כנ’ ל כך שבשיעורים הצלחתי לנחש פחות או יותר מה היא רצתה ממני והיא מצידה אפילו חילקה לי פה ושם מחמאות.

כיוון שכאן זה ישראל ולא רוסיה ורוב הילדים הישראליים לא חונכו על ערכי המשמעת וההתמדה, נאלצה גברת ברגינסקי להשלים עם חוסר השלמות של נגינת חלק ניכר מתלמידיה. למזלה היו לה גם הרבה תלמידים רוסיים שבאמת התאמנו, ובאמת ביצעו ושאיתם היא הסתדרה ללא ספק הרבה יותר טוב. התלמידה שלפני למשל היתה ילדה מקסימה עם שיער שחור וחלק לגמרי, ניגנה מושלם ודיברה רוסית רהוטה. כמובן שקנאתי בה, היא באמת ניגנה מאוד יפה והאצבעות העגלגלות שלה צייתו לה למופת. התלמיד שאחרי היה ילד ישראלי שנראה כמו מבוגר כי הוא היה מין גאון. יום אחד הוא כתב לי מכתב אהבה שאחרי קריאתו לא ידעתי היכן לקבור את עצמי ומאז לא החלפתי אתו אף מילה.

במשך כל השנים האלה, שנות הילדות ושנות ההתבגרות, שנות ההתבלבלות ושנות החיפושים, ניגנתי, למדתי, התנסיתי, התאמנתי – אם פחות ואם יותר – 'קישקשתי', כמו שקראו לזה כשהייתי ממציאה, ליוויתי שירים וניגנתי בארבע ידיים עם שוקי על השימל שלנו השחור המבריק, הגרמני יליד שנות השישים, שאימי קנתה למרות ועל אף העובדה שהוא היה גרמני, כי, למוֹתר לציין, שאר מוצרים גרמניים לא נכנסו אלינו הביתה, אבל פסנתר נו, זה משהו אחר.

–

ב 2003 אמא נפטרה והשימל עבר לחברתי חמוטל ששמחה לארח אותו להנאת בני משפחתה המוסיקליים. שוקי לא הראה ענין, את חייו הרוחניים כבר מילא בדברים אחרים, שם לא היה יותר מקום למוסיקה, לא עלינו. לי כבר היו שני פסנתרים, ואני בהולנד. כך קרה שהשימל המתין עשר שנים לגזר–דינו. לשוקי או אלי? ירושלים או דורדרכט? ואולי למכור?

ואז, ב–2012, אחרי שיפוץ הבית בהולנד והעברת הפסנתר הזקן שלנו לבני אילאי וזוגתו באמסטרדם, נוצר חלל ריק בסלון המשופץ; הרוזלר החום והחביב היה הפסנתר הראשון שלי בהולנד. הוא עבר איתנו ארבע דירות והיה עד לכל השינויים בחיינו. עליו לימדתי בשנים הראשונות לפני שהיה לי סטודיו, לפני הפלייל המשובח, דוקא עליו אהבתי לנגן באך בשל הצליל הצנוע והאינטימי שלו, עליו אילאי התאמן כשלמד אצל מורה (ולא אצלי!), עליו ענן, בני הצעיר, עשה את התגליות שלו והיה מושיב אותי (כן, דוקא) לסשנים אוטו–דידקטיים בסגנון: ’'איזה אקורד זה בדיוק?’’ או ’איך זה ממשיך מכאן?’’ ומשחרר אותי מיד כדי להמשיך בעצמו, עליו נגנו כל האורחים והחברים, והתלמידים בקונצרטי–התלמידים. ההחלטה להביא את השימל להולנד היתה מאוד לא רציונלית, מבחינה מעשית זה היה מסורבל, כלכלית זה לא השתלם, אבל לא יכולתי אחרת. הגעגועים לשימל ניצחו. ותחושת השמחה שליוותה את התהליך היתה ההוכחה הניצחת שזאת היתה ההחלטה הנכונה היחידה.

 

השימל עבר את המסע הארוך בגבורה. בשלב הראשון הוא נאלץ להמתין בסבלנות בזמן שאני עסקתי בחיפושים אחרי חברת הובלה הוגנת וגם סימפטית, בתקשורת עניפה דרך מייל, פקס וטלפון, בהשוואת מחירים, חתימת חוזים, בירור חוקים וכיוצא באלה. ואז, לאחר שעמד בכל תלאות הביורוקרטיה של הנמלים בחיפה וברוטרדם, ביום בהיר אחד הוא פתאום הגיע במשאית גדולה שחנתה ברחוב שלי מול הבית. הפסנתר האהוב שלי הגיע עקוד למסגרת עץ קשה ומכוערת שגרמה לי לשער השערות לא נעימות בנוגע לאופן שבו אסרו אותו אליה. כוונת הנהג היתה להוריד אותו בחוץ ולסוע לדרכו; הסתבר ששירות 'דלת לדלת' הוא מילולי לחלוטין ורק במזל הצלחתי למצוא שני גברים חזקים שבמאמץ רב עזרו לשימל שלי לעבור את המטרים האחרונים לכיוון המנוחה והנחלה.

–

אמנם מלוכלֹך, עם הרבה סימני אצבעות וידיים (אמא מתהפכת בקיברה), עם כמה סריטות וצלקות פה ושם, אבל בכל זאת בריא ושלם הוא נכנס ותפס את מקומו החדש. בהתחלה הוא עמד שם קצת נבוך, לא בטוח שזאת באמת הכתובת הנכונה, עירום וקצת מתבייש בלכלוך שצבר. אחרי ניקוי ואינספקציה הוא הרגיש יותר טוב. מתחת ללכלוך הוא היה שלם לגמרי, לגמרי הוא. וחשוב מהכל: הצליל! הצליל שלו המוכר, המזוהה מיידית, אפילו לא זייף. אחרי עשר שנים שבהן הוא עמד ללא יד מכוונת, אחרי מסע מפרך אל מעבר לים, הוא נשמע פשוט נפלא!

–

השימל מבריק ונוצץ מבחוץ, אבל מבפנים הוא רך ועמוק. גם את הצליל שלו אפשר לתאר כמבריק, ברק עמוק ומופנם של קטיפה כהה ומשובחת, צליל גדול, מהדהד, חי, כאילו הוא ממש רוצה להביע משהו מתוכו, ועם זאת רך, כמו אותה הקטיפה. כבר כחצי שנה הוא עומד כאן, בבית שלי בדורדרכט שבהולנד, בסלון המשופץ שלי. עומד לו על ריצפת העץ החדשה, שחרחר ומבריק, יפה כמו תמיד, ושנינו די מאושרים.

אני מאושרת כמו ילדה, עוברת לידו ומלטפת אותו. מנגבת את האבק ואת סימני האצבעות (אמא מחייכת בקיברה), מדברת אליו, מזכירה לו נשכחות. מאז שהוא כאן זנחתי את הפלייל המצוין שעומד למעלה בסטודיו. אני לא יכולה, אני מכורה לשימל שלי. הרכות שלו, העומק, המוכרות שלו, בכל אלה הפלייל לא יכול להתחרות. מלבד זה, השימל מכיר את כל היצירות מפעם; אני מנגנת את הסוויטה השנייה של באך, בלה מינור, זאת שאילאי כל–כך אוהב, אולי בגלל שהוא היה בבטן שלי בזמן שלמדתי אותה, ואומרת לו: ‘אתה זוכר?', וכן, הוא זוכר.

 

נאוה בנימיני 2012/ 2021